על הר פוג'י עומד תייר קטן. הוא מסתכל לו מהפסגה המושלגת על
העיר קיוטו. מאוחר יותר הוא ירד משם וינסה למצוא את הסטודיו
לציור בו מציירים אומנים אסיאתיים את הדמויות של משפחת
סימפסון. אני, אישית, בספק שהוא ימצא אותם. מקסימום ימצא מישהו
שטוען שיודע היכן הם נמצאים. מישהו שייקח ממנו 500 ין רק על
העברת המידע, ואז יזרוק אותו באיזו מונית ויגיד לנהג לנסוע
לבית הבושת הקרוב ביותר. כשהתייר יגיע לשם, יש מצב שהוא עדיין
יחשוב שהוא בכיוון הנכון. יעבור הרבה זמן עד שיבין שדפקו אותו.
כל הזמן הזה, אותו ברנש שהעביר את המידע המפוקפק מחפש את התייר
הבא שירצה להגיע לסטודיו של הסימפסונים. הוא כבר בקיא בעבודתו,
ויודע לעשות את מלאכתו נאמנה. בעוד כמה שנים, כשירצה לפרוש
ולנפוש בקריביים, יש איזו אפשרות שהמצפון שעוד נשאר לו יתחיל
לדגדג לו את קצה המוח. לא את הלב. אף פעם לא את הלב.