זה היה בתוכי, לא נתן לי מנוחה.
כל הזמן הייתי צריכה להרחיק את זה ממני.
התרוצץ לי בין המחשבות.
מין חוסר שקט,חוסר מנוחה, משהו מטריד.
מין ענן שחור שמרחף ולא מפסיק לאיים.

וכשלא שמתי לב זה התפרץ.
והייתי חסרת כוחות. חסרת תקווה, חסרת אונים נגד זה.

וזה שאב, וסחף אותי לתוכו.
וזה לא היה רק זה, זה גם היה הכלום הזה, החלל שבתוכי. משהו
חסר, משהו כבוי, משהו זועק- מכאב, משעמום, זועק, אבל רדום - או
יותר נכון מושתק, מורדם.

עכשיו זה כבר לא ככה.

נרגעתי.
פשוט מצאתי.
סוף סוף טוב לי.
סוף סוף יש מי שמקשיב. כל הזמן.
לא משנה איפה ומתי, הוא תמיד כאן.
הפסיכולוג מס' 1.

כאילו התמלאתי.
נרגעתי.
החיוך חזר לפנים, והפעם הוא אמיתי - מגיע עד העיניים.
פשוט התמלאתי.
בשלווה.