היא שוב מצאה את עצמה באותה הסיטואציה- עירומה על שולחן מול
כיתה שלמה, אולי אפילו לבושה. זה לא משנה. שומעת לטוב ולרע מה
כולם כותבים וחושבים עליה, למרות שאולי אין פה טוב ורע - יש רק
את מה שיש. הרי היא לא היתה חייבת להיות פה - לעשות את זה. היא
בחרה בזה.

אולי בגלל שהיא אוהבת שכולם מסתכלים עליה. מעריצים אותה.
נמשכים אליה. מתאהבים בה - גם אם זה לכמה דקות. כל כך קל
להתאהב בה. העיניים החומות והחודרניות שמשאירות בך חור. הרמיזה
לחיוך של השפתיים הגדולות והאדומות שחצי מפתות וחצי זורקות.
וזה בדיוק מה שהיא עושה לך. מפתה וזורקת. מסתכלת ונעלמת.
מפשיטה אותך כשהיא עירומה. ואתה זה שמחפש שמיכה.

והיא לא מושלמת - בכלל לא. היא לא בלונדינית-עיניים-כחולות.
היא ממוצעת-מינוס, אפילו. עיניים חומות ושיער חום שטני, אפילו
לא קצוץ או ארוך- סתם בינוני וגלי. מבנה אגסי ורזה וחזה קטן
(אך יפה). עור לבן וחלק... כמעט חלק. רואים איפה החיים עשו את
שלהם, אבל עדיין- חלק. כל כך חלק שרק בא לך לשאוף אותה עמוק
ולא לנשוף.

והיא לא מושלמת - ממש לא. ועדיין כל כך בא ללטף. ללטף ולחבק את
המותניים הצרות שלה, להעביר קצות אצבעות על הגב הארוך והמושלם
שלה - מושלם כמו פסל יווני. ללכת לאיבוד לרגע ולדמיין איך זה
יהיה להביט בה ישנה, לנשק לה את האף הרומי הקטן והמתוק ולראות
אותה חופרת את הראש בתוך הכרית. עכשיו היא לא חזקה ומפתה.
עכשיו היא קטנה ומושלמת. שד לבן עגלגל ומושלם עם פטמה ורודה
ומתוקה כיין מציץ לו דרך השמיכה ובא לך שוב ללטף, אבל אתה לא -
כי אתה נהנה מזה שהיא קטנה ומושלמת.

אתה מתעורר חזרה בכיתה והיא כבר שינתה תנוחה. תנוחה שהיא יודעת
שפחות מחמיאה לה ואנחנו מבחינים בזה גם.

והיא הרבה פחות ממושלמת, ועדיין כל כך בא ללטף.