עופרה עלתה במדרגות.
הבית הגדול מאחוריה.
היא לא הבינה לאן אחיה ואימה הלכו ולמה הם השאירו אותה בבית,
לבדה.
עופרה אף פעם לא נשארה בבית, לבדה.
אבל עכשיו היה יום, והיא חשבה שאולי זה בסדר להישאר לבד.
בימים האחרונים הם התנהגו בצורה מוזרה, ובקושי ענו על
שאלותיה.
היא כל כך כעסה שלא נתנו לה ללכת לקומזיץ של מדורת ל"ג בעומר,

ובלי הסבר.

עופרה עלתה במדרגות.
היא הייתה קרובה למפלס הרחוב.
היא לא יכלה להבין מדוע אמה לא נתנה לה ללכת היום לבית הספר,
ומדוע אחיה היה פתאום כל כך נחמד אליה ואפילו לא היכה אותה,
לשם שינוי.

עופרה המשיכה לעלות במדרגות.
הפרחים משני צדי המדרגות היו נבולים.
כך זה היה מאז שאביה אושפז.
"אבא יכעס נורא שאף אחד לא טיפל בגינה", היא אמרה לעצמה.
היא הסתכלה שוב בפרחים.
היא יכלה לראות את צמחי הפרא חונקים את הפרחים.
"אבא ממש יכעס", היא אמרה.
פחד נורא אחז בה.
ומה אם יש נחש מתחת לשיחים?
היא קראה באיזה מקום שגן מוזנח מזמין נחשים.

עופרה עלתה במדרגות.
הבית הגדול והריק רחק מאחוריה.
עופרה עמדה על המעלה העליונה בגובה הרחוב.
מישהו שם, במשך הלילה, מודעה גדולה על הגדר.

עופרה הגיעה לשער. היא פתחה את השער. השער חרק.
"אני אומר לאבא לשמן אותו." היא אמרה.
עופרה השאירה את השער פתוח.
"אין צורך לסגור את השער", אמרה.
"הכלב שלנו כבר נעלם".

עופרה עמדה על המדרכה.
היא הסתכלה בגדר ובמודעה.
עופרה היתה קריינית מעולה וזכתה בכל פרסי הקריאה בבית ספרה.

עופרה השתדלה לקרוא את המודעה.
האותיות ריחפו סביבה.
היא לא הצליחה לחבר שום אות למילה.
הכל היה רק כתם ונקודה.

ראשה היה ריק.
משהו היה חסר. משהו נעלם.
משהו נמחק.
היא הרגישה מרוקנת ועייפה, כמו שזקנים מרגישים כשמודיעים להם
בשורה קשה.
אבל היא היתה רק ילדה.

משהו היה חסר,
היא לא ידעה מה.

המסגרת השחורה היתה ריקה.
אביה לא היה.