אבי סובב בחדריו
ומחפש שקית של תה,
סוכר, ספל ריק ומים רותחים.
מותיר אחריו ברזים פתוחים
ודלתות מקרר פעורות

אני נזכרת בנעימת שיר ילדותי
"לאבא שלי יש סולם
מגיע ראשו עד שמים
ואבא שלי כה חכם..."
ודמעה זולגת מעיני

סבא שלי היה אומר בזקנתו,
כדי לנחמני:
"אף אייביק איז נישתו" -
אף אחד לא חי לנצח...
ובכל זאת, לא לסוף הזה פיללתי

אימי עומדת נכלמת במטבחם
ומזכירה לאבי לסגור את הברזים,
להגיף את דלתות המקרר
לסרק את שיערו הפרוע
ולכפתר את כפתורי חולצתו.

אימי עדיין רגילה
לסמוך על אבי,
שיעשה הכל בשבילה
אבי עדיין זוכר מי אני
ואני יכולה להתייעץ איתו
בעת משבר

אבל אני יודעת שאלו
הם ימים אחרונים של חסד
ועוד מעט הכל עלול להשתנות.
דמותו של אבי הנושא אותי בזרועותיו
ומושיבני על המגלשה בגן השעשועים

חקוקה בזכרוני לעד.