משאיר את הגוף במיטה,
ועולה גבוה גבוה לגגות המחשבה.
מסונוור מהאור, שוקע עם השמש,
או פשוט מיואש.
עולה ויודע שאף פעם,
אף פעם לא אברח למקום אחר.
כי הייאוש הוא מחסה,
והסבל הוא עניין גדול שאין לחמוק ממנו.

תמיד תמיד לעולם לא ואף פעם,
פוקח ועוצם את העיניים בכבדות,
ישן ומתחבא מהעולם.
גם בטלה ורחמים עצמיים מעייפים.
חשבון הנפש, חשבון הטלפון,
מעמסה כבדה.
כמו קבצן שמברך בקצרה על נדבה,
אבל אלוהים מחוסר הכרה.

ועכשיו, אני מפשיל שרוולים,
מכווץ אגרופים,
מחבק חזק בעצב.
מחר, העתיד יהיה בעצם עבר.