אני מחכה שהשיר יבוא מתוכי
ויינבט.
כמו השורשים שאני מצמיחה אצלי בבטן
והעשב הפראי הגדל
בשדותיהן של השגיאות בידיים.
עכשיו אני מנסה לקלף
מבפנים.
בתמונה אני יושבת על אדמה חנוקה
וממיינת
תחושות ברגעי מעבר.
אני לא מצליחה להכיל את כל החיים שבי.
הזמן שלי לא נספר בימים, שעות ודקויות,
אלא על תקרתם של רגשות.
(ואני אוהבת יותר מכפי שנותיי)
זוכר איך היינו אנלוגיות זה לזו?
שאתה הוא הפרי ואני הקליפה
אתה השיר ואני הנביטה
וגם... אתה הזיכרון ואני הספיגה.
ברגעים הצרים שלי,
אני בודקת את טיב האוויר
והד האדמה,
לזריעתם של מילים וצלילים
להסמיך עם הסתיו.
(אני מתעברת מהמחשבה)
בוא נהיה משוואות זה לזו;
תהייה רב החובל כשאני בקבוק בלב ים
תהייה תקתוקי שעון אם אני געגוע ישן
תהייה כל שאתה,
כשאני הצלע בגופך |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.