כמעט נעלמת... מסתובבת לי בגן, דורכת על החול החם ומביטה לאחור
מדי פעם בכדי לבדוק שאכן עקבותיי נמצאים בחול, סימן שאני
קיימת, שאני עדיין כאן באדמה. למרות שקיץ, והרוח החמה שלפעמים
מחליטה לקפוץ לביקור מעיפה אותי לעולם אחר, עולם שאני שומעת בו
הכול, רואה הכול, את הנסתר והנודע, את האסור והמותר. ואפילו
אני הייתי שם. האמת שלא ראיתי אותי כל כך מהר, פשוט הרגשתי
שאני שם אז התחלתי לחפש... בהתחלה שמעתי כמה אנשים שדיברו
עליי, יותר נכון לחשו... הבנתי שאני מוכרת באזור הזה, כי היו
מקומות שלא דיברו עליי וזה רק עזר לי בחיפושים אחרי עצמי. אז
המשכתי. בדרך פגשתי אישה מאוד חכמה, ככה קיבלתי את הרושם...
היא בכתה במכולת שעה כמעט, וצעקה: "זה כדי להוכיח שאני חזקה!"
וכולם שם ריכלו שהיא משוגעת והעלימו עין. הבנתי שהם רגילים כבר
לסצנות שלה אבל אני חדשה כאן. לקחתי אותה לפינה הכי צפופה שיש
ושאלתי אותה... את מכירה אותי? היא ענתה לי... כמובן! איזו
שאלה? היא גרה כאן... בסוף השביל ימינה... ממש 10 דקות מכאן,
היא ילדה כל כך מצחיקה, תגידי מאיפה היא הביאה את חוש ההומור
הזה שיש לה? חייכתי, הודיתי לה והמשכתי בחיפושים. מוזר...
גיליתי תכונה שלי... חוש הומור? חחח... אני? התחלתי לרוץ בשביל
לכיוון הבית שבו אני גרה, ופתאום נעצרתי, לא יכולתי להתעלם
מהצלילים הנהדרים של הגיטרה. ממש כאן בפינה בחור יפה תואר מנגן
לשלוש בנות עם עיניים מאוהבות. לא יכולתי שלא לגשת אליהם. שלוש
הצעירות הביטו בי בקנאה לא מובנת, הצלחתי להתעלם... "שלום...
מצטערת על ההפרעה. אפשר שאלה?" הבחור היפיפה ענה לי:
"בוודאי... איך אפשר שלא לענות לבחורה יפה כל כך" ושאלתי אותו
בגמגום מטופש: "אממ... אתה מכיר אותי אולי?" אותך! התפלא,
"ברור מה יש לך? יש לה אופי כל כך מעניין, את יודעת איזה
יכולות יש לה?! כמה כוח יש לה?!... מכיר, מכיר..." הופתעתי,
השתתקתי לכמה שניות! ושאלתי: "אני יודעת שהיא גרה באזור, אתה
יודע אולי איפה בדיוק?" הוא ענה לי: "אף אחד לא יודע איפה היא
בדיוק... תראי, היא ילדה מאוד אהובה, אבל מצד שני היא אוהבת
שקט". הודיתי לו מאוד והמשכתי בדרכי. הרגשתי סחרחורת נוראה,
כנראה מההלם! חזקה, מעניינת, שקט? אני? הכול כל כך לא ברור לי
פתאום. ככל שאני מתקרבת אליי אני מגלה עוד ועוד דברים מוזרים
כל כך... הפעם הלכתי קצת יותר לאט, הרגשתי כבר לא טוב. האמת
היא שכבר התעייפתי מהחיפושים אחריי. אם אני לא מוצאת אותי בזמן
הקרוב, אני פורשת וחוזרת לעולם שלי... שם... אבל המשכתי. סחבתי
את הכוחות המעטים שעוד נותרו לי, וכבר התחיל להחשיך... פתאום
אני מוצאת את עצמי במקום כל כך מוזנח... יש פה המון בתים,
אפילו מפחיד כאן! ראיתי באופק שולחן ארוך וגדול שעליו מעט מאוד
אוכל והמון אנשים יושבים מסביבו. התקרבתי יותר... עכשיו אני
ממש קרובה, כולם הביטו בי ובחנו אותי מכף רגל ועד ראש. זה היה
ממש מפחיד אבל הם היו התקווה היחידה שלי... שאלתי בחשש:
"אמממ... שלום... אתם במקרה מכירים אותי?" כולם התחילו צחקו
ועשו לי רעש באוזן! זה היה מעצבן! "את שואלת ברצינות? אנחנו
המשפחה שלך, חחחחח..." משפחה!!! פתאום העייפות נעלמה לי! בראש
רצות לי מיליון שאלות לשאול... "אם הם המשפחה שלי, מה אני?"
אפשר כמה שאלות? שאלתי בנימוס... "אממ איזו מין ילדה היא?"
פתחתי את האוזניים והייתי הכי ערנית מאי פעם! משתוקקת כבר
לשמוע! אין לי סבלנות אפילו לנשימה שהם לוקחים לפני שענו לי...
"אמממ, היא בחורה מבולגנת מאוד, חסרת אחריות, אגואיסטית, חושבת
רק על עצמה! והאמת? היא בקושי אתנו!" הקשבתי היטב למה שנאמר
שם. וזאת הפעם הראשונה שלא הופתעתי כל כך. אחח... אספתי עוד
תכונות עליי, אני מתחילה כבר לשעמם... הרגשתי שיש עוד כמה
דברים שהם היו רוצים להגיד לי אבל העדיפו לשתוק. הייתי חייבת
לשאול אותם עוד שאלה: "אתם יודעים אולי היכן היא מתגוררת?"
צחקו שוב... "מפה לשם, משם לפה... תשאלי את החבר שלה, היא אתו
הרבה!" חבר? לי? הייתי חייבת לפגוש אותו! ואיך שהוא הרגשתי לאן
ללכת, הורדתי נעליים כדי להגביר את המהירות והתחלתי לרוץ...
רצתי ורצתי 40 דקות לפחות... ופתאום הגעתי למקום ענק שאין בו
כלום, רק זכוכיות שבורות על החול, כבר כל הרגליים שלי מלאות דם
מבלי להרגיש, לא הבנתי היכן אני נמצאת! אבל הרגשתי שהוא כאן
ואולי גם אני. הגודל של המקום הזה עצום! לא ידעתי לאן ללכת...
אז עצרתי במקום שבו הרגשתי משהו שדומה לאהבה. והתחלתי לחפור.
חפרתי שם בין הזכוכיות, הידיים שלי היו מלאות דם אבל המשכתי
לחפור בכל כוחי. חפרתי וחפרתי, לא ויתרתי, ולהפתעתי הרגשתי
משהו שם בתוך האדמה שהיה דומה ליד! זה הפחיד אותי מאוד אבל
ידעתי שזה הוא... האהבה שלי. תפסתי את היד בעדינות ומשכתי אותה
כלפי מעלה לאט-לאט... ואז כל כולו הופיע מולי. הרגשתי את זה!
את האהבה שלי. והנה היא התגלתה אל מול עיניי, כמה אהבה הרגשתי,
עד כדי כך שלא יכולתי לדבר! זאת אישה! היה לי מוזר... כל כך
רציתי לחבק אותה, לגעת בה רק כדי להשתיק את היצר הזה שלי
שמשתוקק אליה. אבל כולי הייתי מלאה בדם, לא רציתי להגעיל או
ללכלך את האהובה שלי. פניה היו קפואות ונראה לי שגם לבה. נשמתי
נשימה ארוכה, התרגשתי ורעדתי שאלתי שאלה שכבר ידעתי את התשובה
עליה. אמממ... רעדתי... "את אולי מכירה אותי?" ואז ענתה
בקרירות לא מובנת: "כן, את בת הזוג שלי, האהבה שלי." חייכתי,
כי ידעתי למרות שהיה קשה להאמין למה שהיא אומרת עם חוסר
הרגישות הזאת שלה, זורקת ככה בפנים הקפואות שלה: "אהבה שלי".
היה לי קצת מוזר, היא לא התקרבה אליי, והמשיכה ללכת, פשוט
התעלמה ממני! לרגע נפגעתי, עצרתי במקום אבל ידעתי שהיא היחידה
שתוביל אותי אליי ואחרי כל הדרך הזאת אסור לי לוותר... אז
הלכתי אחריה... ככל שהתקרבתי, היא התרחקה יותר... כבר התחלתי
לאבד אותה אז התחלתי לרוץ, למרות שהיה לי ממש קשה כי אני כבר
מגואלת בדם וכל הזכוכיות האלה על הרצפה לא מקלות עליי. רצתי
ורצתי עד שהגעתי אליה שוב, עייפה, כולי מתנשמת, ותפסתי אותה
חזק שלא תברח לי שוב. היא כמעט נפלה לי מהידיים ורק אז שמתי לב
עד כמה שהיא חלולה מבפנים. הבטתי בעיניים המהפנטות שלה ושמעתי
איך היא צורחת בשתיקה. פתאום נהייתה קצת שונה. היא התקרבה אליי
בפעם הראשונה ולחשה לי באוזן: "אל תעזבי אותי! לא עכשיו!"
עצמתי את עיניי, רציתי שתישאר קרובה לתמיד, שלא תזוז... זה היה
נראה לי נצח! אבל זאת הייתה שנייה. היא פשוט אמרה לי וזזה שוב
לאחור כאילו כלום לא קרה. זה בלבל אותי, לא הבנתי את הפער
הגדול בין מה שהיא אומרת לאיך שהיא מתנהגת. ואהבתי יותר...
ביקשתי ממנה שתספר לי קצת עליי... היא ענתה בקצרה: "לא משנה מה
אני אספר לך עלייך עכשיו! היא תמיד תדע איך להרוס את זה! וכל
מה שהרגשתי או חשבתי עלייך עד היום... נעלם בשנייה!" רציתי
לדעת למה ואיך? היא כעסה יותר. הבנתי שבשביל לפגוש אותי אני
צריכה פשוט לשתוק! כל כך רציתי לחבק אותה, אולי להסביר לה שאין
לה מה לכעוס, בטוח יש כאן אי הבנה... ושתקתי. היא הייתה קפואה
מדי להסברים. אז בחרתי להשתמש בתכונות שגיליתי על עצמי בדרך...
התחלתי בחוש הומור. אז נכון, בהתחלה היא המשיכה להיות קפואה
ולא צחקה ממני, אבל אחרי מאמץ באמת גדול... כבר לא יכלה לנשום!
כל כך נהניתי לראות אותה מחייכת. היא נראתה לי הרבה יותר יפה,
וככה המשכתי. רק זה יוביל אותי אליי. השתמשתי בכל התכונות
שנתנו לי בדרך - המעניינת, החזקה... נתתי לה ביטחון! אפילו
התכונות הרעות עזרו... היא נפתחה אליי ואמרה שאני מאוד מזכירה
אותי, ופתאום ראיתי לה בעיניים שהיא מתגעגעת אליי... ופתאום
אמרה: "אממ... גרמת לי להתגעגע אלייך, את פשוט מאוד דומה לה...
בואי אחריי..." לא האמנתי למה ששמעתי, סוף-סוף אני הולכת לפגוש
אותי... היא תפסה לי את היד והתחילה לרוץ... יש! הצלחתי... אני
כל כך מתרגשת לפגוש אותי. בסוף הגענו, היא דפקה על דלת מבטון
שרשום עליה שאני ז"ל, השנה שנולדתי עד השנה שמתתי. הייתה לי
צמרמורת. לא ידעתי מה לחשוב! פחדתי. היא פתחה את דלת בבטון
המלוכלכת בבוץ רטוב והרימה אותי מהאדמה, הורידה ממני את
התכריכים ואמרה "התגעגעתי אלייך". הבטתי בקרירות על הגופה
הרקובה שלי שבין ידיה. לא ידעתי מה להרגיש, רק תחושת האכזבה
שלי גברה על הכול. גם קינאתי כל כך... בקנאה לא מובנת... היא
חיבקה אותה ונישקה אותה, הרימה אותה בחוסר רגישות, נתנה לה יד
וסחבה אותה כאילו שהולכת... ואני שפגשתי אותי. והן שתיהן נעלמו
להן באופק... עדיין לא ברור לי, איך כולם לא ראו שאני מתה?
האנשים שריכלו, האישה החכמה, הבחור היפיפה, המשפחה שלי. ואפילו
את! אהובה שלי, ראית אותי בקבר! ולא הרגשתי לשנייה שאולי אני
מתה! האמת היא שאפילו לי היה מאוד קשה לגלות שאני מתה אחרי כל
הדרך הזאת, מה אני בעצם? סתם גופה רקובה שמתפוררת? שמי שבא לו
סוחב אותה ממקום למקום, ככה איך שנוח לו... ואני כבר מותשת, לא
רוצה לחזור לעולם שלי, נמאס לי לחפש שם את המשמעות שלי. כאן יש
לי משמעות, לעצמי, לכולם ולך... אז אני נעלמתי אתך באופק...
והקבר נשאר פתוח... בשבילי... אני, אהובתי, אני נכנסת אליו
בשביל שבפעם הבאה שתתגעגעי, אני לא אתפרק לך בידיים. תזכרו
אותי!