זאב זקן אחד ישב בפתח מאורתו וניסה להתחמם בקרני השמש האחרונות
שלפני השקיעה. באור המאפיר שעלה מהאופק היה מראהו מעורר רחמים
ודהוי כעלה בשלכת. ראשו החד התנדנד במעגל כאילו הוא מוברג
ברפיון על גבי ציר מעוקם בעוד שגופו הדווי שימר כל הזמן תנועה
אחידה כשהוא נע באטיות רק קדימה ואחורה. הזאב סבל מפודגרה עם
הפרעות כרוניות במערכת המטבולית, מכאבי פרקים, מכאבי ראש עזים,
ועיניו הטרוטות מוכות הקטרקט בהו בנקודה סמויה באוויר, בציפייה
מתוחה לבואה של מעבורת הצלה מהחלל. "הווו ימיי ימיי חלפו עליי
מהר מדי. יום רדף יום. יום רדף יוווו..." ילל הזאב מכאב שפילח
את לב השמים.
"למה תזיל דמעה?" שאלה אותו אנקורית קטנה שבדיוק נחתה על כר
העשב לידו.
"מי את?" שאל הזאב וצמצם את עיניו לכדי סדק צר כדי להיטיב
לראות.
"אני אנקורית", אמרה האנקורית, "ריחפתי מעליך כשיללת הכאב שלך
החרידה אותי במעופי. על מה ולמה אתה עצוב כל כך?"
"עצוב?" גנח הזאב מכאב, "ואיך לא אהיה עצוב? ראית כמה יפה הוא
העולם?"
"ומה בכך?" תמהה האנקורית, "הנה יופיו של העולם הזה הוא שנושא
אותי יום יום למרומים."
"ומה יהיה עליי?" יבב הזאב, "אני פוחד למות."
"אל תתעצב על לבך, זאב אומלל", ניחמה אותו האנקורית, "עצום את
עיניך ואני אשיר לך משירי אהבתי ואנעים לך את זמנך וגם אתה
תוכל ליהנות ממראה העולם."
פעם הזאב לא היה מתפתה להקשיב לדברי הבל שכאלה. אבחת כף אחת
והיא הייתה מפרפרת בבטנו ועוד היה מקנח אחריה בגלון של טרופית.
אבל עכשיו, לאה וחולה הוא התכרבל כגוזל בקנו והניח בהכנעה את
ראשו בין כפותיו והתעטף בתוגה עמוקה.
האנקורית הקטנה התחילה לשיר ומהצליל הראשון הרגיש הזאב שלא היה
זה שיר סתם, כעין ציוץ רגיל של ציפורים, שהוא היה מורגל אליו
ביער. הייתה זו שירה חודרנית, עמוקה, יצרית, ספוגת געגועים,
מלודית, שטנית, מפתה, מושכת ומהפנטת. כאילו תזמורת סימפונית
שלמה מהלה בה מתוגת הצ'לו, מייסורי החליל, מהשתפכות הנפש של
הכינור, מתרועת העזרה של הטובה, מהלומות הלב של תופי הדוד
ומצהלות השמחה של המצילתיים. לאט לאט חש הזאב איך מתחיל גופו
להתרומם מעלה מעלה מעל מצע העלים היבשים. ופתאום צל העננים נטה
מעליו והאוויר המהביל שחיתל אותו בעכרוריות דלוחה הפך שקוף,
צלול ובהיר. דרוך ומתוח כמיתר, הוא ריחף מעל לנוף כשהוא מתבונן
כלא מאמין על העולם המתרחק שנעשה יותר ויותר ענק, עד שכל
הפרטים הקטנים בו הלכו וניטשטשו ואז בבת אחת, זרימה שוצפת של
אדרנלין הציפה את ראשו והוא טס קדימה כשגופו נוסק ונוחת ומפלח
את האוויר כחץ מקשת. "יהווו", צווח הזאב, "איזה כיף". למטה היו
החיות נסות מפניו בבהלה. הציידים דהרו על סוסיהם בעקבות שועל
אחוז אימה. עופות וציפורים פרחו מצמרות העצים. מרמיטה יצאה
מחור בסלע ושפשפה את עיניה בתימהון. עצי הסקויה רחבי הגזע
שהיתמרו לשמים נראו לו כננסים. קול זמרתה הענוג של האנקורית
בעבע בעורקיו והרטיט את מיתרי לבו בתחושה חמימה של עונג עילאי.
הנוף למטה התחלף במהירות, אסדות חצו נהרות שוצפים. מטפסי הרים
חגרו עצמם בטבעות פלדה אל הצוקים. להקות של שחפים צללו מסביבו
על כיסי אוויר. האנקורית שרה ושרה והזאב חש איך כל השרירים
הרפויים בגופו הולכים ומשתרגים כשורשים עבותים מתחת לעורו. הוא
הרגיש צעיר, בריא וחזק כפי שלא היה מימיו. למטה הבחין בלהקת
זאבים ששעטה לפניו על אדמת טרשים ונזכר איך כמוהם הוא היה מפלס
דרכו בתוך ענני האבק. "אני חוזר, אני חוזר", קרא אליהם מלמעלה.
אבל מהר מאוד היערות והעצים הלכו ונעלמו והנוף מתחתיו הלך
ונעשה אנורקטי יותר ויותר ומרחוק ראה הזאב איך המדבר צרוב השמש
הולך ומתקרב כשהוא מאיים לכבוש את כל הנוף מתחתיו. פתאום נדמה
היה לו שהאנקורית פוסחת על דו ועל רה ומורידה אוקטאבה ושירתה
כאילו הולכת ודועכת. מבועת הוא פקח את עיניו וראה אותה מקפצת
בעליזות על שיח פרחוני, מענף לענף, כאילו איבדה בו עניין.
"מה קרה, למה הפסקת לשיר?" קרא בבהלה.
"די! נמאס לי לשיר", צייצה האנקורית וקיפצה מהשיח והתחילה ללקט
לה זרעונים מהאדמה. "שלום לך, זאב. אני עפה וממשיכה לי
בדרכי."
"את לא יכולה לעזוב אותי באמצע", ילל הזאב המסכן בקול ניחר
וסדוק מהתרגשות.
"באמת?" לגלגה האנקורית, "ומי יעצור אותי? אתה?"
"כן", נהם הזאב באיום ועיניו מוכות הקטרקט רשפו גצי זעם.
"נראה אותך", התגרתה בו האנקורית וסובבה אליו את אחוריה.
בבת אחת גופו של הזאב נדרך ויותר הוא לא ראה כלום ולא חשב על
כלום, כאילו כל האינסטינקטים החייתיים התעוררו בו לחיים חדשים.
האנקורית לא הספיקה להניע אבר. היא שכבה על גבה והביטה בזאב
שגהר מעליה כשהוא חושף אליה באיום את מלתעותיו השחורות ונוטפות
הריר.
"מה אתה עושה, השתגעת?" צייצה בכעס, "רד מהר מעליי, אתה מכאיב
לי."
"למה הפסקת לשיר?" מלמל הזאב, "את שרת כל כך יפה."
"כי אתה דפוק", צרחה עליו האנקורית.
הזאב אחז ברגלה הזעירה ומשך אותה לאט לאט לעבר מאורתו. במחסן
בין ערמות הגרוטאות הוא מצא כלוב ציפורים ישן. "כאן את תישארי
כלואה", שאג עליה והשליך אותה פנימה ונעל עליה את הדלת.
"תן לי ללכת, טיפשון", התחנחנה אליו, "בעלי האנקור מחכה לי
בבית. אני נשואה."
"קודם תשירי", פסק הזאב וצלע למטבח להכין לו קפה כשגופו הכחוש
נחבט בדפנות המאורה הצרה מחמת סחרחורת וחולשה פתאומית שתקפה
אותו.
כל הלילה לא הצליח הזאב להירדם. שוב ושוב הוא התהפך על מצע
הקש. כל הזמן עלו בעיניו המראות הקסומים ותחושת העוצמה שפעפעה
בעורקיו. הוא ידע שאין בעולם חוויה שהוא מבקש לחוות אותה שוב
ושוב כאותם רגעים קסומים שחווה כשקול זמרתה של האנקורית התנגן
לו ברקע. "היא כישפה אותי", הרהר, "אף פעם בחיי לא הרגשתי ככה.
היא גרמה לי להרגיש כל כך בריא וחזק. אפילו כשהייתי זאב צעיר,
והייתי בריא וחזק, לא הרגשתי ככה." בכל פעם הוא התרומם על
מרפקיו ופזל מבעד למסך הקטרקט שווילן על עיניו, לעבר הכלוב,
ולחש: "אנקורית. אנקורית. הלו אנקורית, את ערה? את שומעת אותי?
אני מצטער, לא התכוונתי לפגוע בך." אבל האנקורית ישבה לה בפינת
הכלוב, שילבה רגל על רגל, תמכה את סנטרה בכנפיה והתעטפה בשתיקת
מחאה רועמת. כשהשחר הפציע וקרני האור הראשונות ליחכו את קירות
המאורה, קם הזאב ממיטתו, מיהר אל הכלוב, בהה באנקורית רגע ארוך
ואז פתח את הדלת. "את יכולה לעוף מכאן", סינן בשפתיים חשוקות.
האנקורית הקטנה קיפצה מהכלוב בעליזות ונחתה בשני רגליה על
הרצפה.
"למה לא שמרת על זה?" שאלה את הזאב בקול ענוג ומלטף.
"על מה לא שמרתי?" תמה הזאב.
"על מערכת היחסים הנפלאה שהתפתחה בינינו."
"אבל את הפסקת לשיר לי", הפטיר הזאב בכעס.
"אז מה?" לחשה לו בקול מתפנק, "יכולתי להמשיך ולאהוב אותך."
"נשים", גנח הזאב, "לך תבין נשים."
"עכשיו הכול אבוד", צייצה האנקורית, "אני אהבתי אותך אבל
ההתנהגות הבזויה שלך כלפיי הרחיקה אותי ממך לנצח."
"האם את מתחרטת שנחתת לידי?" יבב הזאב בצער.
"איני מתחרטת על כלום", שרה האנקורית את השיר הידוע ומיד פרחה
לה החוצה מבעד לפתח. הזאב האומלל המשיך שעה ארוכה לבהות מבעד
לאובך הקטרקט בקרני השמש המפזזות מבעד לפתח ובחלל הריק שהותירה
לו מסביבו ואז בא לידי החלטה, כיסה את הפתח בשיח קוצני, החשיך
את המאורה וחזר לישון. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.