ניסיתי להקשיב לעצמי וכל שאני שומעת הוא הרעש שהעולם מפיק
ממני.

אני מניחה את כוס התה על השולחן ואנחה עייפה מתגלגלת ממני
והלאה. הרוח משחקת בקווצות סוררות של שערי ואני מנסה לחייך
לזיכרונות המתדפקים על דלת לבי. לא היום, אני אומרת, היום הזה
שייך לי.

היום, הטלפון לא יצלצל והוא לא יחייך למשמע קולי. אני לא אקרא
הודעות מקסימות והיום הלב שלי לא יפספס אף פעימה. אני אנשום,
לאט ובטוח, פעימה אחר פעימה. לא עוד רעמים באוזניי וחיוכים
סמוקים של שער סתור. היום הזה הוא שלי.

הבטתי לשמיים והם השיבו לי מבט אפרורי וכבד, עמוסים לעייפה
בדמעותיהם של אוהבים. רציתי לומר שתמיד ידעתי שהאהבה היא
שמניעה את העולם, אבל לא תמיד ידעתי לאהוב כך כדי לחייך ולשקר
בכזו נחישות. אמנות הרי לא נוצרת בשביל המבקרים.

טיפה ראשונה נחתה בכוס התה המתקרר שלי, שולחת אדוות אדמדמות על
המפה הנקייה. אולי עדיין לא מאוחר מכדי ללגום את הטעם של הגשם
הראשון שלי.

ילדי חורף היינו, תמימים ולא נגועים בציפיותיו של העולם.
המילים טוו בינינו רשת דקה של רגש שרצינו להאמין שהיה מיוחד רק
לנו. היא עטפה את לבי ופתחה אותו רק בפניו עד שהוא הפך למקלט
היחיד שלי, בעיקר מעצמי. הצורך הפך לכל כולי ולא ראיתי דבר
מלבדו, רק אנוכי לבד מאחורי סכרים של פחד שאיימו לבקע את
עצמותיי.

אין בי עוד תמימות. זהו רק צלה של ילדה שהייתי, שאהבתי להיות.
הדמות שהאמינה שהיא יכולה לתקן הכול, עד שהתאהבתי במה שרציתי
לתקן. מה חבל שהיה הרוס הרבה לפני שלא רציתי להבחין בכך.

הצורך איננו אדם, אך אני עדיין מסוגלת מפעם לפעם להתגעגע למפלט
הזמין שהוא סיפק לי, אם כי למעשה לא היה דבר שהגן עליי.
העיוורון יצק עבורי קרבה והגנה שלא היה בהם דבר מן האמת.

עצמתי את עיניי כשכבר הכול היה רטוב מסביב והרעד בכתפיים חלף.
ידעתי שעליי לפרום לפני שאני תופרת, לקלף לפני שאצבע שכבה
חדשה, צבעונית יותר. אדוות אדמדמות שטפו אותי וידעתי שהוא מחכה
לי, ואני כולי שלו.