"בשלשים ושתים נתיבות פליאות הכמה הקק היה יהוה צבאות אלהים
היים ומלך עולם אל שדי רחום וחנון רם ונשא שוכן עד מרום וקדוש
שמו וברא את עולמו בשלשה ספרים בספר וספור וספר׃ עשר
ספירות בלימה ועשרים ושתים אותיות יסוד׃ שלש אמות ושבע
כפולות ושתים עשרה פשוטות"
(ספר היצירה פרק א')

00:00:00:00:00:00:01-   00/00/00

הישות שהתגבשה מולי הייתה צריכה להתחיל. אלה היו הכללים. היינו
בסך הכול חמישה בסדנה. הרוב החליטו לא להגיע. כנראה חששו כמוני
מפני הקושי להתמודד עם ביקורת נוקבת או מפחד קהל, תקראו לזה
איך שאתם רוצים. לסדנאות הקודמות גם אני לא הגעתי. לא הייתי
מוכן, היצירה לא הייתה מושלמת. אבל מגיע הנצח שאי אפשר לדחותו
יותר. אם רציתי לדעת סוף סוף מה אני שווה הייתי חייב להציג את
היצירה שלי בפגישה הזו גם אם קיומי יועמד כאן למבחן, זה כבר
קרה בעבר. הכללים היו ברורים לכולם, למשתתפים האחרים, שהיו
בקיאים ומנוסים ממני בסדנאות קודמות. וגם לי, כמי שטרח להפנים
אותם היטב. בוחרים יצירה (ידעתי שהפעם תיבחר היצירה שלי. כולם
חיכו לרגע שאעז להכניס את קצה שדה האנרגיה שלי לסדנה). קוראים
אותה, כל אחד לעצמו, ואז על פי תור ספונטני, מתגשם לו מבקר
ומתחילים את סבב הביקורת על היצירה. מותר להגיד הכול, כל עוד
זה קשור ליצירה. לבסוף מתקבלת החלטה אם מתקבלת היצירה או
נדחית. ההחלטה חייבת להיות כישות קולקטיבית, אחד שלם, ללא
מתנגדים, כאילו עולם ומלואו מונח על המדוכה. חששותיי היו
מוצדקים, ארבעת עמיתיי לסדנה היו מגדולי המבקרים וידועים
בבוטות שלהם. אולי לכן נמנעו היוצרים האחרים מלהגיע. העניין
התחיל ללא הקדמות או שהיות. ישות קדמונית התממשה בתודעתי,
מקבלת את רשות הביקורת הראשונה מהשאר. בחנתי אותה בפרצי אנרגיה
מעורבים. חשש, ציפייה ותקווה, השקעתי כל כך הרבה ואולי, אולי
אני, החדש, חסר הניסיון אהיה הבא שיזכה.

חומר היולי היתמר והסתחרר מחוץ לגבולותיי. לפעמים נגלה לפעמים
נסתר, לעתים כאן ולעתים מעולם לא היה, עד שהתגבשו בתוכו מסרים,
תובנות - ביקורת - ישות ראשונה והתחלת הביקורת. מקלחת אנרגטית
צורבת שטפה אותי, ערבלה את ישותי. היה זה במטח אחד, מדויק
וכואב. כאשר אבדתי, אבדתי!

"&& בלבול תודעות אחד גדול. אין שום אחידות סיפורית או מבנית
ביצירה. המון חלקים, ספרים, פרקים, משפטים. יותר מדי מלל. משנה
דעתו כל הזמן ואינו יודע מה הוא באמת רוצה להגיד. מרוב שהוא
מנסה להתחכם שכרו יוצא בהפסדו. אין כאן אמירה חדה וברורה. אין
סיפור, אין משמעות וגם הסגנון הספרותי מתחלף כל הזמן. מדווח על
האירועים בפרוזה ואז פתאום בספר אחר הסגנון הופך ללירי.
ההתעקשות על החזרות הרבות, לכל אורך היצירה, אמירת אותו הדבר
במילים אחרות, נרדפות, מיותר ומייגע. אילולא הייתה זו סדנה
ראשונה למחבר הייתי זונח את היצירה. &&"

דממה השתררה. אידאות התמירו צורתן בתוכי. היה לי כל כך הרבה מה
להגיד, לענות, אבל הכללים הקשיחים אסרו זאת. עליי להמתין עד
שייתם סבב המבקרים.

האין איננו והיש גם כן. אין דבר למעט חמישתנו המתחבטים זה
בתודעתו של זה כתאומים סיאמיים בטרם יופרדו לעולמים. ביקורת
שנייה הבזיקה בתוכי והרי משמעותה:

"$%$ מה רוצה יצירה זו להביע? החוקים מבולבלים. לרוב לא מובנים
כלל. הכללים החברתיים מחפירים. תפיסת הטוב והרע מעוותת. המון
דוגמאות, לדעתי רבות מדי, של מה לא לעשות. אם המטרה היא לכוון
לידי עשייה, הרי המטרה מפוספסת לחלוטין. אני הבנתי רק את מה
שאין לעשות. אין מספיק עדויות ודוגמאות ברורות של 'עשה'. אני
חייב לציין שעשרת הכללים, די בהתחלה, כתובים היטב ובצורה
רהוטה. חבל ששאר היצירה אינו זוכה לאותה בהירות ניסוחית
וסגנונית. שלא כעמיתי, אני דווקא אוהב את עירוב הסגנונות.
החזרה על אירועים חשובים באופן לירי מוסיפה מימד נוסף ורבדים
מעניינים. למרות שלקראת הסוף הייתי משמיט את רוב הספרים
הכתובים בסגנון זה, מותיר מתוכם שניים שלושה שהתבלטו באיכותם.
$%$"

אני חייב לחכות. חייב להתאפק, אם אני רוצה שהסבריי ייקלטו
ויישמעו.

עובר הזמן ברחם אמו מחכה רק להחליק לתעלת כל ההתחלות. מרגע מפץ
הלידה לא יעצור ולא ייעצר. עד להשלמת המעגל וחוזר חלילה.
יקומים, עולמות חפונים בתודעה, בהברה, בסיפור אחד טוב - ביקורת
שלישית התגבשה פתאום כמתוך האין בוערת בתוכי באש התמיד, המתח
בלתי נסבל.

"@@ אבחר להתחיל דווקא בדברים הטובים. דמיון, יצירתיות,
מקוריות, ממש טובים מאוד. רצף הסיפורים, בחלקים מסוימים, ממש
מרתק. הדמויות והגיבורים מתחלפים אבל המוטיב הסיפורי אינו
דועך. יפה עשה המחבר בהראותו שמאותם כללי יסוד בסיסיים,
החוזרים על עצמם שוב ושוב, הוא רקח שלל דמויות ועלילות מרתקות,
המצליחות להמציא את עצמן מחדש שוב ושוב. אני מסכים עם עמיתי כי
קיימים חוסר אחדות מבנית וחוסר קוהרנטיות בחלקים גדולים, עד כי
שמתגלות לעתים סתירות פנימיות וסתירות עובדתיות בין החלקים
השונים. לא הצלחתי להבין כלל את הרצף "טרקי סיטי" החוזר על
עצמו בכמה מקומות לכל אורך היצירה. נראה כי הוא הוכנס בכוונה
על ידי היוצר. אבל הסיבה, אם אורשה להתבטא באופן כל כך לא
מופשט, חמקה ממני. אם אני לא ירדתי לסוף חוכמתו של היוצר, הרי
שגם הישות הממוצעת תתקשה בכך. ניסיון מעניין לדבר ולספר
באופנים שונים, עד כי מתקבל הרושם כי היצירה חוברה על ידי
ישויות רבות ובתקופות שונות. ניסיון זה מחייב שוני סגנוני
ותצורות כתיבה ומסגרות סיפוריות שונות. אבל, לטעמי, עדיין חשים
את בוסריותו ואת חוסר ניסיונו של היוצר. מאידך, ליצירה בוסרית
שכזו הייתה צריכה להיות הרעננות והתמימות הראשונית שהולכת כאן
לאיבוד מרוב תיקונים, שכתובים ומחיקות. הקפיצות בעלילה לא
מוסברות ואינן תואמות את הרצף הסיפורי. היוצר לעתים מתעכב
לפרטי פרטים על תקופה מסוימת בעלילה ובמקום אחר מרפרף על
היסטוריה שלמה ללא היסוס. ושאלה אחת נוקבת בסוף - איפה הנרטיב?
@@"

הטובה הביקורת אם לא, או שמא לא הבנתי?

קיפול המתקפל לתוך עצמו, שבלול הזמן עד האינסוף ואז יוצא וחובק
את עצמו מבחוץ. פעימה מתמדת הבולעת את עצמה להקיא ופולטת את
מהותה בהתפרצות אחת של אין. נוקבא דתהומא רבה עד בלי די -
ביקורת אחרונה ודי...

"### הכינוס הפעם הנו חסר תוחלת ותועלת. השחתנו את משאבינו
הבלתי נדלים ביצירה... לא ניתן אפילו לקרוא לאוסף ההגיגים
המרושל והמבזה שהובא בפנינו - יצירה. רק מפאת חובת הכללים
אשלים את ביקורתי. אוסף הגיגים רדופי גדלות וחסרי כל נימוס
וסגנון של יוצר זוטר ולא חשוב. כל עניינו בהאדרת שמו ובפיאורו
עד בלי די. נמאס עד כדי בחילה ממספר האופנים והשיטות שבהן נוקט
המחבר לאזכור שמו. ברור לכול שהוא שרוי במצב של העלאת גירה
נרקסיסטית ועוסק באובססיביות בהאדרת עצמו. הנקודה החיובית
היחידה שביכולתי לציין היא האוסף הבלתי נדלה של שמות ותארים
שבהם מכנה המחבר את עצמו לכל אורך היצירה. מהמשפט הראשון, שבו
מציג המחבר את עצמו ללא כחל ושרק, ובהמשך לכל אורך היצירה
הארוכה מדי והמייגעת עד כלות, הוא אינו מפסיק להלל, לקלס ולשבח
את פועלו. השפה פשוטה עד כדי זלזול בקוראים. חוסר השימוש
במטאפורות ובאמצעים סיפוריים מקובלים אחרים יכל להיחשב כאומץ
לב ספרותי בקונטקסט ובטקסט אחר. כאן הם פשוט מוציאים כל
לחלוחית אפשרית ומותירים אותנו עם יצירה יבשה, מבישה ומיותרת
לחלוטין. ###"

זהו, עכשיו אני יכול להגיב. למרות הביקורות הנוקבות שאיימו על
שלמותי, אני חייב לנצל את ההזדמנות. הכול חייב להתנהל לפי
הכללים. יש לי כל כך הרבה מידע למסור ועל מה להגן, וכה מעט
אמצעים. במקום לנסות ולהגן על כל היצירה, ולהגיב לכל הביקורת,
אתייחס רק לפסוק אחד, הראשון. השקעתי בו את כל מאודי.
"אני מבקש להודות לעמיתיי על התובנות ועל הנסיון הרב שהובאו
מתוך ביקורתם רבת ההוד הנצחי. כפי שיודעים אתם, כל מאודי הושקע
ביצירה זו, ונכון שרוחי שורה עליה ומפעמת בתוכה ברבדים שונים
ובכל מיני דקויות של קיום ובריאה. יקשה להצדיק את היצירה כולה,
בייחוד אם נרצה לעמוד בכללים. לכן אצדיק רק פסוק אחד מתוכה.
הפסוק הראשון, שבו מתחילה היצירה, הוא גם החשוב ביותר. היצירה
כולה מגולמת בפסוק זה. יכולתי להתחיל בכל פסוק שהוא ובכל צירוף
שהיה עולה בדעתי, אך בחרתי דווקא בזה. הפסוק הראשון והמילה
הראשונה בו הנם למעשה הכול.

המילה הראשונה מורכבת משש אותיות. האות הראשונה דגושה ולכן יש
בתוך המילה הראשונה גם את המספר שש וגם את המספר שבע. שני
המספרים האלה הנם תמצית כל הנרטיב. אם נחלק את המילה הראשונה
לשתיים, נקבל שתי מילים אשר אומרות את אותה המשמעות. של המילה,
של הפסוק, את סיפור הפרק עצמו ולמעשה היצירה כולה. המספר שש
מייצג גם את ששת פאותיה של קובייה המהווה צורה הנדסית מושלמת.
בדיוק כמו המילה הראשונה שהנה מושלמת. השלמות המתמטית הגלומה
בה הנה השלמות של המספר - 6. מחלקי המספר שש הם 1, 2 ו- 3
שסכומם אף הוא שש. שש הוא מספר קסום, מספר מושלם השווה לסכום
מחלקיו.

1+2+3=6

עכשיו בואו נזכר בסיפור המסופר בפרק הראשון. הסיפור המסביר איך
הכול התחיל. גם הוא מדבר על שש ושבע. כמה מילים יש בפסוק
הראשון? שבע. שוב חזרה על המסר. כמו כן בפסוק הראשון ישנן
עשרים ושמונה אותיות. המספר עשרים ושמונה הנו המספר המושלם
השני. הוא מתחלק ב- 1, 2, 4, 7 ו-14, שסכומם גם הוא נותן לנו
עשרים ושמונה. אם כך, המילה הראשונה והפסוק הראשון מכילים
ישויות מתמטיות נצחיות של אברים מושלמים, בדיוק כמו היצירה
עצמה. הייתי יכול להמשיך ולהראות לכם איך החוקיות המתמטית
ממשיכה ומתפתחת לרבדים נוספים. אבל על פי הכללים הסתיימה ארכת
ההסברים."

ההתייעצות נערכה בהבזק מיידי. דעות התמזגו במהירות האור. המפתח
שניתן בפסוק הראשון היה המפתח שהוביל להבנה, הזדהות, גיבוש,
הכרה ולמפץ גדול.

בראשית, ברא אלהים, את השמים, ואת הארץ.
והארץ, היתה תהו ובהו, וחשך, על-פני תהום; ורוח אלהים, מרחפת
על-פני המים.



00:00:00:00:00:00:00   00/00/00

כמובן שמהגרסה הסופית הורדתי את טרקי סיטי. אם עמיתיי לא הבינו
את הבדיחה, יצירי כפיי בוודאי שלא יבינו. אולי כן, יום אחד. מי
יודע?