אתמול היינו במיידנאק. בתחילה, המקום זעזע אותי. המרחבים,
הגדר, הגודל! ומעל לכול - שיפה שם, כן! הצמחייה הירוקה, השמיים
הכחולים, הנוף הפסטורלי, הכול. ממש לבנות שם צימר בגליל. אך כל
זה הוא רק אשליה, המסתירה תחתיה את האמת הנוראה. מה שמתחת
לשטח, הנסתר מן העין, זוהי האמת, וזהו מיידנאק.
כשנכנסנו לצריף עם הנעליים לא יכולתי לנשום. הרגשתי לחץ בחזה,
הריח היה נורא, מחניק. היה נדמה לי כאילו כל נעל היא עין -
ומאות אלפי עיניים בהו בי שם. כל זוג נעליים - אדם, חיים,
מוות, רצח. וכל האנשים האלה - במותם, כמו לפניו - ערומים,
בלויים, אפורים, ובערמות.
יצאתי משם כמעט בריצה - לא יכולתי לסבול את העיניים האלה,
שהביטו בי שם.