[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







תמיר חמימי כהן
/
משחק החיים

המשחק שכולנו משחקים למרות שלא כולנו באמת רוצים ובאמת מבינים
- משחק החיים.



כבר כמעט וסיימנו את הסיבוב השלישי או הרביעי בעיר כשהטלפון
מיואב צלצל בפעם המי יודע כמה באותו היום.
"אפשר להגיע?" שאלתי את יואב. "אתה בטוח? כמה אנשים כבר הגיעו?
מספיק? אוקיי, היר ווי גו, תודה יואבי. אקריש ,יאללה, סיימנו
עם הסיבובים - לאולם".
"בכיף אחי"- אמר אקריש והחל פורט על מיתרי צופר הרכב בהתלהבות
יתר.
"את מוכנה?" שאלתי את אשתי לעתיד. היא הנהנה בחיוב, אין ספק כי
ההתרגשות שלטה במיתרי קולה.
"ואתה?" שאלה לאחר שחזרה אליה יכולת הדיבור.
"יותר מתמיד". שיקרתי.

הכרתי את ליאת לפני שנתיים בדיוק, בחתונה של חבר קרוב. היא
הייתה טרף קל, כולם יודעים שהרגע המתאים ביותר לפגוש בחורה
איכותית הוא בעת שחברתה הטובה עומדת תחת החופה. מצויד במידע
השימושי הפניתי את עיניי אל עבר עדת השושבינות והחברות שהמתינו
בפאתי השביל שהוליך אל החופה והתחלתי במלאכת הסריקה: ואז ראיתי
אותה.
ליאת עמדה שם לבושה בשמלת השושבינה בצבע הלילך שחדר מעבר לגבול
עיניי, עיניה התכולות מביטות באירוע שכולם חוץ ממני היו
ממוקדים בו. מבטה של ליאת נראה ממוקד ומרחף בו זמנית, אני מוכן
להישבע כי יכולתי להבחין בתמונת השמלה הלבנה מהבהבת בהבהוב
אינסופי מבעד לאישוני שתי עיניה.
לאחר שבירת הכוס שנתנה את האות לריקודים המטופשים, ניגשתי
אליה, ובביטחון מלאכותי של ליטר וחצי גולדסטאר, אמרתי: "אני לא
מכיר אותך, אבל אני יודע בוודאות שאת האשמה" כששלחה אליי מבט
לא מבין שהעיר אותה מחלומות חופתה שלה, הוספתי: "את האשמה שלא
ראיתי את חברי הטוב מתחתן. פשוט לא יכולתי להוריד ממך את
העיניים." כן, אני יודע, עדיף שהייתי שואל אם אבא שלה גנן,
תבינו, זה לא אני זאת הגולדסטאר. אך הצלתי את המצב לפני ששוב
ניסתה להוציא מילה מפיה, ואמרתי: "נעים מאוד, יובל".
"יובל", היא אמרה והחלה לסקור את גופי ופניי: "נעים מאוד, אני
יובל, אה- ליאת, כלומר, אתה יובל ואני ליאת, אה, ונעים מאוד"
היא קנתה אותי. התאהבתי. עם ליאת הריקודים הפכו מטופשים יותר
מהסיבה הפשוטה שגם אני רקדתי, ומאותו הערב אנחנו יחד. לא הכל
מושלם אבל על כל הקשיים התגברנו.
לאחר שנה וחצי של מערכת יחסים דביקה, ליאת ניגשה אליי ושאלה
:'יובל, מה עם החתונה?'.
"של מי?" שאלתי בתמיהה אמיתית. מה שגרם לריב הראשון הרציני
שלנו, שאחריו לא הרגשתי שאני בוגד בה כשביליתי את מרבית זמני
עם מי שגרם לשיא קנאתה של ליאת - הפלייסטיישן.
לאחר ששברתי כמה שיאים - משחק ושעמום, התחלתי לחשוב על עניין
החתונה ברצינות. מעולם לא הרגשתי צורך אמיתי או הבנה מהותית של
כל עניין הנישואים ולכן לא השקעתי בזה מחשבה אך הבנתי כי אם
ברצוני להחזיק את ליאתי קרובה אליי, איאלץ להתפשר ולערוך את
הטקס המטופש, לרקוד את הריקודים האידיוטיים ולקבל את התואר
שמבחינתי מקביל לתואר "מת"- נשוי.
לאחר שבועיים שלא התראינו ודיברנו, התקשרתי לבית של הוריה של
ליאת וביקשתי ממנה להגיע לדירה שלנו כמה שיותר מהר. ברקע השיחה
שמעתי את פסקול  'אמא של ליאת' שחזר על עצמו שוב ושוב:"אם הוא
לא מחכה לך שם עם טבעת תגידי לו שאין לך שום סיבה להגיע! עם מי
הוא חושב שהוא יוצא? הוא חושב שאת בחורה מהרחוב? שיבוא וישמע
מה אומרים בשכונה עלייך. שהבת של מלכה תגור עם מישהו מחוץ
לנישואים? ייהרג ובל יעבור!"
חצי שעה מאוחר יותר ליאת השתמשה במפתח שלה ,פתחה את הדלת
והתיישבה על הספה. תמיד אהבתי את הכניסות הקריימריות שלה.
הסתכלתי עליה במבט שכולו געגועים כנים והושטתי לה את השלט של
הסוני. היא מיד נעמדה ואמרה: "ידעתי, ידעתי שאין לך תקנה. אמא
שלי צדקה." שלחתי אליה את החיוך המרגיע שלי ואמרתי "שבי ליאתי,
זה בסדר".
ליאת הסתכלה עליי במבט מלא תסכול וחוסר הבנה ואמרה בעיניים
בוכיות: "רק לא כדורגל".
"רק הפעם, מבטיח, פעם אחרונה". בעודה ממלמלת את ה'אני לא
מאמינה' שכ"כ אפיין אותה וחזרה על כך במין תפילה שכאילו יכלה
לבטל את מאורעות הערב ההזוי, תפסה את השלט ואמרה: "ליברפול".
"אבל לא  בתלבושת האדומה" אמרתי.
"עוד פשרה.אני תמיד התפשרתי, ומה איתך? אתה מכיר את המילה הזאת
בכלל?"
"לא מזמן התוודעתי אליה, ולמען האמת אני די מחבב אותה." אמרתי
ברצינות תהומית שהצליחה להפתיע אותה.
התחלנו לשחק. היא עם 'ליברפול' ואני עם 'בוקה', הייתי חייב לתת
לה קונטרה צהובה לאדום הליברפולי ביציעים. היא נורא השתדלה
לנצח אותי והיוותה יריב יחסית עיקש. אני בשלי, דחיתי את הגול
כמה שיותר, מה שהגביר את תסכולה בעקבות  מספר מהלכים לא
הגיוניים מצדי.
ואז, איפשהו במחצית השנייה הבקעתי את השער המיוחל, הכובש
הארגנטינאי הוירטואלי רץ לנקודת הקרן, הרים את החולצה וגילה
מתחתיה חולצה לבנה הנושאת את הכיתוב הכחול: 'ליאת אני אוהב
אותך'. ליאת הסתכלה  בשחקן ובי בבלבול גואה מרגע לרגע, ובאותו
הזמן זום התמונה התרחב וחשף כתובת ענק על המגרש כולו :'ליאת
התינשאי לי?'. היא התחילה לבכות, זרקה את השלט, מה שזרק אותי
בעקבותיו והיא בעקבותיי ובעודה מעניקה לי אגרופים קטנים 'של
אהבה' על הכתף ואמרה-צעקה-בכתה: "כן, אני שונאת אותך, כן כן".

אקריש המשיך לצפור כמו תיכוניסט בערב מסיבת הסיום ולאחר שסיים
את הפנייה הרחבה שמאלה הסתובב אלינו ואמר: "יאללה ילדים, תהרסו
לעצמכם את החיים, אבל רק תבטיחו לי שלפחות תיהנו מזה". האמירה
חילצה משנינו חיוך לחוץ יותר מכפתור מעלית תקוע, ולאחר שפתח
לנו את הדלת וחיבק כל אחד מאתנו עם דמעה אמיתית- אחת בכל עין
בשביל כל אחד מאיתנו אמר: "אני אוהב אתכם, אל תשאירו אותי לבד,
כשאתם חוזרים מירח הדבש אתם מאמצים אותי רשמית". "אין בעיה."
חייכה ליאת והחזירה לו חיבוק חם.
עמדתי שם נוכח אבל בגוף שלישי, מסתכל בכל המון האנשים שהטריח
עצמו ל-"השתתף בשמחתי"- הסיבה הרשמית, לעשות כבוד להוריי
ולהחזיר את המעטפה שאני שמתי ב-"שמחתם" שלהם - הסיבה האמיתית.
כל חבריי ניגשו אליי והתחילו להרקיד אותי בשירים שהזכירו את
שבת החתן של הבר מצווה שלי, אמא רצה אליי ונפלה על כתפי
בדמעות, תוך כדי שהיא מייבבת: "ידעתי,ידעתי שאתה לא, שאתה
רגיל, כמו כולם..." . לא ידעתי אם לצחוק או לבכות והמשכתי צועד
בתוך האולם אל עבר החצר ששם עמדה החופה. רב השכונה כבר המתין
שם, וליאת עמדה במרחק בטוח ממנו. חברותיה של ליאת עטו עליה
בעודן נזהרות שלא לנגוע בשמלה, באיפור או בעיצוב השיער,
והמשיכו זורקות עליה מחמאות שאם היו נאמרות מפי הייתה ליאת
חושבת שנחטפתי ע"י "חייזר-קזנובה".
אקריש עמד משמאלי ואבי מימיני. שניהם בחליפת שלושה חלקים שחורה
ואני בחליפה זהה אך בצבע לא מוגדר שלי נראה כלבן אבל כולם ידעו
לקרוא לו בשם אחר ולהסביר את ההבדלים בינו לבין הלבן המצוי.
המשכתי ללחוץ ידיים לאורחים שהמשיכו לבוא בשערי האולם, אקריש
ואבי לקחו את ידיי כדי שנוכל לפסוע יחד לעבר חיי הנישואין שלי.
ואז, בתנועה מהירה שחררתי את ידי מידיהם, הסרתי את שעוני
וטמנתי אותו בכיס הז'קט הפנימי. "קרה משהו?" שאל אותי אבי.
"כן"  אמרתי "נראה לי ששכחתי את השעון ברכב". אקריש זינק ושאל:
"איפה שמת אותו? אני אלך להביא",  "לא" התעקשתי "אני אלך, ועל
הדרך אוסיף עוד קצת בושם, אני מזיע כמו עז ים".  "איזה עז?"
שאל אקריש, "לא חשוב." אמרתי ולקחתי את מפתחות האאודי ויצאתי
לסיבוב לחיצות ידיים נוספות עם המאחרים, נכנסתי לרכב, הכנסתי
את המפתח לסוויץ', החלפתי דיסק, הנעתי ובסיבוב פרסה חד ומהיר
יצאתי מהחניון הגדוש של אולם האירועים.
'מה אתה עושה? מה אתה עושה?' שאלתי את עצמי שוב ושוב, לא היה
לי מושג לאן אני נוסע, מתעלם מתמרורים, משלטים ומהולכי רגל -
שאלה בתגובה לכך שכמעט דרסתי אותם צעקו 'מזל טוב' קולני ושמח.
ממשיך לנסוע, ללא כיוון, ללא יעד, ממשיך לחשוב על מה שעשיתי
ועל מה שכמעט עמדתי לעשות, מנתק עוד שיחה מאקריש ועוד שיחה
מאבא ומכבה את הטלפון. ועדיין נוסע, נכנס לכיכר עם עבודת גינון
מושקעת למדי בעלת שלוש יציאות: ימין, שמאל וישר. לוקח את
הימנית כמו תמיד, מחנה את הרכב ולראשונה באותו הערב מתחיל
לחשוב: "לאן אני הולך מכאן? איך הגעתי לכאן? מה המשמעות של כל
זה?" החלטתי לחשוב מסודר: "זאת ליאת, אני אוהב אותה יותר מכל
דבר, אני רוצה להיות איתה כל החיים, אני רק לא מסוגל להתחייב
לזה, לא מסוגל להגיד את זה מול כל האנשים האלו שם, למה אני
צריך לשים על אצבעי אזיקון מוזהב, לחתום על חוזה ולבעוט בכוס?
אני לא רוצה לשחק את המשחק הזה. אבל זאת ליאת ואני אוהב אותה
יותר מכל דבר אחר".
כל האנשים שאני מכיר מורחים את ליאת בסיפורי כיסוי, מלטפים
ונזהרים שלא להרוס את הפריזורה ביד אחת וביד האחרת מחייגים
לנייד שלי. מניע את הרכב שוב, הפעם עם יעד ועם כיוון.
המאבטח בכניסה לחץ את ידי ושאל אם אני לא אמור להתחתן הערב,
"כן, כמעט שכחתי"- גבי ענה לו. נכנסתי אל הפאב וניגשתי אל גיא
הברמן: "אילן פה?"- שאלתי. - "הוא למעלה, מתארגן לחתונה.
רגע..."  
"תפעיל את הסוני ושים את ה'פיפא", ליברפול נגד בוקה, אני כבר
מגיע." השארתי את גיא קצת המום, אבל הוא הבין עניין ובמקצועיות
ראויה ניתק את הקשר הנצחי בין ה-FTV לבין מסך הענק שבפאב.
עליתי לקומה השנייה ואילן, כמו שגיא אמר, היה בדיוק עסוק
בהכנות האחרונות לחתונה שלי. "מה? מה לעזאזל..." התדהמה דיברה
מפיו של אילן. ואני אמרתי "בוא, תסדר את הקוקו יותר מאוחר, יש
משחק".
אילן הריץ את השחקנים האדומים של ליברפול וניסה להשחיל שאלות
תוך כדי המהלכים וחגיגות השערים שלו, אך אני המשכתי בשלי:
שתקתי וניסיתי להחזיר עם הצהובים-כחולים שלי. הפסדתי 3-2 מפנדל
מפוקפק בדקה התשעים, הסתכלתי על השלט ועל המסך ולבסוף על אילן
שהמבט הלא מבין שלו הזכיר לי שהבחור המגודל הזה יכול להיות גם
ילד לפעמים ואמרתי: "בוא אחי, יש כלה שמחכה לי".
בפעם השנייה באותו הערב נכנסתי אל חניון האולם ומשם אל עבר
החצר בליוויו של אילן שנראה כאילו כל רגע מבהיר לו שהחולצה
הצהובה שהביא מתאילנד הייתה בחירה גרועה למאורע. חיפשתי בעיניי
את אבא ובלי מילים קראתי לו וביחד עשינו את הדרך המוליכה
לחופה, הרב לא עמד שם, גם לא ליאת, טיפסתי במדרגות ובעודי
מתעלם ממבטי וממלמולי האנשים, עמדתי במקום שבו אני אמור לעמוד
- ידעתי את זה בעקבות התרגולים האינסופיים שליאת הכריחה אותי
לעשות. עמדתי וחיכיתי. ידעתי שמשהו כבר יקרה, אני לא טוב
בלעשות, העבר לימד אותי שהזמן מסדר את הכל, אחלה בחור הזמן
הזה, עד שהוא מתחיל לשלוח לך בדואר מעטפה עם קמטים ואלצהיימר.
ואז הם הגיעו, הרב שנראה עצבני, וליאת שנראתה כאילו ראתה את
הסוף של טיטאניק וארמגדון בפעם הראשונה ואחד אחרי השני
ברציפות. ממקום עמדי ראיתי את התמונה הסוריאליסטית של הרב
וליאת עושים את דרכם לחופה והבנתי כי הם שני האנשים שאמורים
באמת לצעוד בדרכם אל החופה - הם היחידים שמבינים את משמעות
העניין.
ליאת עמדה לידי ורק לאחר דקה של מלמולי "התנצלות מיקרופון" מפי
הרב, העזה להביט בי ולשאול בלא מילים "איפה היית?"
"שכחתי את השעון באוטו, ואז נזכרתי שיש עוד משהו שהייתי צריך
לעשות." קרצתי לאילן.
"מה היית צריך לעשות?" היא שאלה בסקרנות דומעת.
"להתחתן איתך כי אני רוצה", והוספתי בקול לפי פקודת הרב: "הרי
את מקודשת לי בטבעת זאת כדת משה וישראל".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
- איך יצא ?
- אגפא !
- אוי לא !


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/9/07 20:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תמיר חמימי כהן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה