היא יושבת בחדר ומסתכלת על תמונות.
תמונות.
רגעים קפואים.
שניות עצורות.
הרגעים האלו שיישארו צרובים בזיכרון לנצח.
היא מתרפקת
נאנחת
ונזכרת
מעלה חיוך קלוש.
היא מתעמקת בכל מבט בכל מגע בכל תזוזה.
סורקת
מקשיבה
מחפשת
טעויות.
היא יודעת שזה שם, נחבא בין כל הרגעים האלו.
היא קמה
מכבה את האור
הולכת לישון על הספה הענקית. שלהם.
רק לא לראות
רק לא לשמוע
יותר
היא יודעת שלה זה לא אמור לשנות
היא יודעת שזה צריך לכאוב לה הרבה פחות
עצם הידיעה.
אחרי הכל,
היא הייתה זאת שהסתובבה והלכה
כמו שם בתמונה האחרונה
שהיא אמרה
ושיקרה
אני לא צריכה אותך יותר!