היום, אנחנו גרים במרחק פסיעה אחד מהשניה. לעיתים אנחנו עוברים
זה מול זו ושפתותיך פונות אליי, בקור רוח:" שלום, מה שלומך?"
אך עיניך מגלות לי הכל, גם אתה כמוני, מתנפץ לאלפי חתיכות
קטנות, כשברי זכוכית הנוצצים בקרני השמש ובאותו הזמן, קול צלול
ודק של נפילתן על הקרקע נשמע קסום כל-כך.
עיניך הכחולות הדגישו את חיוורון עורך. רציתי לעטוף אותך ולקחת
אותך
לשדה פרחים שם נשב יחדיו ונביט על הפרפרים.
השמש תיטיב עם שניינו ונבשיל תחת קרניה.
נגסנו זה בזו מוקדם מדי, טעמי כטעמך, היה בוסר.
בטח צוחק אתה, בצחוק מתפרץ, איך יתכן ואני מעלה כאן בכתב דברי
חוצפה שכאלו, שאתה הנך (ממרום ניסיונך), נחשב בעיניי כפרי
בוסר.
ובכן, לא אנסה להסביר את המובן מאליו והרי אתה יודע את אשר
אתה.
לא אכחיש שגם אני עדיין פרי שזקוק לקרן-אור מתאימה שתהיה חמה
ובזווית הנכונה להבשילני.
האמנתי באמת ובתמים, כי אנו דומים כל-כך ויותר מכל אוהבים,
ולכן נמצא את הדרך לשפוך אור אחד לשניה.
כך נותרו רגשותינו, פרי שנקטף בטרם עת, יין שלא הספיק להשביח.
זוהי אהבתנו שנותרה כמהה להיות בשלה ועסיסית.