התעוררתי בשעה מוקדמת מדי בבית החולים. הרופאים הסתכלו עליי
בחיוך מאולץ שכזה, מנסים לאחות את רסיסי התקווה האחרונים שבי.


בבוקר שאחרי אני מבחין שמנתחים לי חלק כלשהו בגוף. אני מבין את
זה מהאורות שמרקדים ושרים מעליי ומהרופאים שמנגנים כתזמורת על
איבריי באותם כלי נגינה מופלאים, איזמל בצד ומפוח לריאותיי.
תהיתי כיצד אני מסוגל לצפות במחזה ולא לחוש כלל בכאב.


אני מתעורר. הפעם האורות מעליי כבר לא שרים ורוקדים והאחות באה
לנגן בכינור מנגינה נוגה בזמן שהרופא מספר לי כי לא אוכל ללכת
עוד לעולם. אני מחייך לעצמי וחושב כמה נפלא יהיה הרגע שבו
הרופא יחזור לעשתונותיו ויספר לי שהכול בסדר ופשוט היו לו מצב
רוח להלצות.

הרופא לא מחייך בחזרה.


כעבור ימים מלאי כלום אני מתחיל לחשוב לאן ממשיכים ומגיע
למסקנה שאולי חלק מהייעוד שלי הוא להיות נכה. אני מחליט שאני
לא נותן למגבלה הפיזית לעצור בעדי.


עכשיו אני יודע שעשיתי החלטה נבונה. פתחתי בית שיקום לאנשים
נכים; הראיתי שאולי לא תמיד אפשר ללכת כמו כולם, ברם תמיד ניתן
ללכת בעקבות הלב והחלומות שלך ולהגיע למקום שאליו רוצים,
שלמענו הלב פועם.