1. אנשים כאן כל הזמן מדברים אל עצמם. ברחוב, ברכבת התחתית,
לבנים, שחורים, היספאניים, סינים, עניים, בורגנים. גם קיבוץ
נדבות שונה כאן. הקבצנים מנסים לשוות לעצמם מראה מכובד ככל
האפשר. מעיל, איפור, גילוח. גם הפנייה שלהם אליך היא פנייה עם
הסבר, בלי גמגום, בלי פגמים גופניים - הם לא פונים אל הרגש
(רחמים, דחייה), הם פונים אל ההיגיון.
2. יש אמרה כזו על ישראל, שהיא המדינה ה-53 בארצות הברית של
אמריקה. ובכן, אם אנחנו מדינה כאן, אזי בוודאי שאנחנו אחת
הראשונות, ולא ה-53. אני מעדיף את תל-אביב על ניו-יורק בכל
יום, את חיפה על תל-אביב, ואת ירושלים על כל הארבע. חוץ מזה,
אני בכלל לא בטוח שהייתי רוצה לצרף את אמריקה לפדרציה שלי.
3. סיגריות בשמונה דולר? סיגריות בשמונה דולר?! סיגריות?!
שמונה דולר?! למה מי מת?! קניתי גם מצית.
4. אחרי יומיים הבנתי איך הולך העניין עם הרחובות. העיר נשפכת
בסדר עולה מדרום-מזרח לצפון-מערב. אף על פי כן, ברגע שירדתי
לרכבת התחתית, מעולם לא הצלחתי לחזות מאיזו כיוון תבוא הרכבת
שאני צריך לקחת.
5. אין ספסל ציבורי אחד בכל מנהטן. הכול כדי לגרוע מההנאה
המפוקפקת של המעשנים. קנית בקבוק סנאפל בשני דולר, הדלקת
סיגריה שעלתה כמו הסנאפל, כל הידיים שלך תפוסות. בנוסף לזה אתה
גם צריך לעמוד. איפה תעמוד? כולם מתרוצצים כל הזמן מסביבך,
ואתה - אתה סתם תייר. בכל מקום אתה נרדף, בנוסף לכל זה אתה גם
מעשן. אם יש לך מזל כמה אנשים ירדו מהמשרדים שלהם אל הרחוב
לעשן והם מכונסים בתוך צעיפים ליד אחד מגורדי השחקים שלהם. אתה
בטוח שמצאת מקום מפלט, ואז אחד מהם פונה אליך בעברית: "אחי, יש
לך אש?"
6. לא הצלחתי לרצות אף מוכר סיני. האנשים הללו פשוט ממורמרים
מטבעם. הסתובבתי שעות בצ'יינהטאון, קניתי כמעט את כל הסחורה של
שני רוכלים ממוצא אסייתי. שום דבר. פנים קפואות. לא חצי חיוך,
לא 10% הנחה על מזומן, רק חצי מלמול-חצי קללה באנגלית קלוקלת.
7. החבר'ה הישראלים. בארץ לא היו נוגעים במשהו שמזכיר ציונות,
דגל ישראל בשבילם הוא סמל כיבוש. אבל בניו-יורק, הם שומעים
אוסף גרסאות כיסוי של דני בסן, מבשלים את הבשר הלא כשר במנגל
נפרד, שותים קפה נמס עלית וממלאים טוטו דרך האינטרנט.
8. מעולם לא ראיתי כמות כל כך גדולה של אנשים מנוכרים זה לזה
בצורה כה בוטה. וכולם מנסים לחצות אותו מעבר חציה, באדום. ארץ
האפשרויות הבלתי מוגבלות.
9. טוב, אז רק 9. |