עת אשמורת שנייה קודמתה שחררה,
והחושך העיק כמשא בתוכי,
והשקט כ
בד ועצם כסערה -
התרומם הנחש הרובץ לפתחי.
השומרים לא השגיחו בבוא הפולש;
אדרתו הסוותה את רקמת קשקשיו.
חרישית את דרכו אל חדרי חיש גישש,
וניצב למולי, וחשף את פניו.
ובטרם יכולתי לקרוא לעזרה,
באחת נשמטה הקרקע מתחתי,
ונמצאתי מוטלת בארץ זרה,
ונשאתי עיניי להביט סביבותיי.
ארץ חושך צלמוות הקיפה אותי,
ותופע כמו אופל בשלל יצורים -
בני נבל, בני בלי-שם, שטרפו דעתי
וגורשתי אי-אז למחוזות אסורים.
וביקשו אותי על משכבי בלילות
עד הובילו אותי כשבויית-מנצחים
לתוך סתר כלאם, לנבכי מחילות,
ושם צרו עלי כל פחדי השכוחים:
אביגור על סוסו, בכסאו סמאל,
ואדני השדה, שחשף את שיניו;
עופפה הלילית וקדר עזאל,
וכל שד בדממה בי נתן את עיניו.
אז ירד ממקום מושבו אשמדאי,
ברגלי תרנגול אט צעד לעברי.
ומראה העמיד הוא לנגד פני,
וציווה שאביט ואראה קלסתרי.
אז צרחה מגרוני שיבש התמלטה
בהפליא בו הלב הנבעת להלום;
ולפתע הייתי שכובה במיטה
ומוחה מעיני את קורי החלום.
ושכחתי חיש קל את הדי חזיוני;
אך פוקדת אותי לפרקים התחושה,
כי דבר מה נעלם, מתועב וזדוני,
עוד שוחר לפתחי, עד פלישה חדשה.