שוכבת לה על הערסל ומתנדנדת, בין חיים ומוות, מצד אחד מונח לה
נשק, ומהצד השני שביל הבריחה, הבריחה לחופש. מתנדנדת בין
האתמול למחר, האתמול שהרס אותה, המחר הלא ידוע. מתנדנדת בין
התקווה לייאוש, התקווה שעומדת לסיים את חלקה, והייאוש שרק
גובר.
שוכבת ומביטה לשמיים, הכול כחול- תכלת, בלי ענן אחד שיפריע
לשקט ולשלווה של אלוהים.
שוכבת ונזכרת איך היא הסתכלה עליו בפעם הראשונה, היא ידעה שהיא
שלו והוא שלה, ראתה אותו מדבר עם כולם, מחייך, שותה קצת, רוקד.
והיא ישבה לה בצד עם בקבוק בירה וחייכה אליו כשהיה מסתכל. הוא
התיישב ליידה והם הביטו בעיניים, יצאו החוצה מכול הרעש, דיברו
קצת, צחקו, ותוך שניות החלו להתנשק...
הכול היה כול כך קסום, הכוכבים, המוזיקה, הוא והיא... מה היא
צריכה יותר מזה?
"אני רוצה להזמין אותך לרקוד איתי" הוא שאל כשהיא שכבה על
הספה, ספק עייפה ספק שיכורה, הסכימה להצעתו, נתנה את ידה והוא
הוביל אותה אליו, שניהם רקדו כול כך צמוד, לא היה אפשר להכניס
טיפת אויר ביניהם.
השעות נגמרו והאנשים הלכו, והם שניהם עוד לא התחילו, הלכו לחפש
מקום משלהם.
השמש זרחה על פניו, והוא ליטף את שיערה הרך, חשש להעיר אותה,
וככה הם שכבו כשהיא עוד רדומה, והוא מסתכל עליה, מרותק כול כך.
"בוקר אור נסיך שלי" חצי מנומנמת, פוקחת עונייה נגד השמש כדי
להביט בו, "בוקר אור יפה שלי" הוא עונה חזרה.
ללא רצון וללא ברירה הוא מחזיר אותה אל ביתה, נפרדים בנשיקה,
ומבטיחים.
היא נכנסת לחדר ונשכבת במיטה, לא מבינה איך כול זה קרה, עם
חיוך ענקי שכבר הלחיים כואבות... היא מאושרת, אחרי הרבה זמן
שלא.
עוצמת עיניים ונרדמת תוך דקות, מתכסה בשמיכה והחיוך עדיין על
פניה. רוצה להתעורר כבר למציאות שלה, שלה ושלו.
צלצול טלפון מעיר אותה משנתה, זה הוא! זה הנסיך שלה!
זה קול של אחר, היא לא מבינה, מה קרה, איך, מתי, למה, הרי רק
לפני שעה הוא היה איתה! וכבר הוא... איננו.
מנסה שוב לפקוח עיניים, צובטת את עצמה כול כך חזק, לא מוכנה
לקבל את המציאות הזו!
שוכבת על הערסל ומתנדנדת בין חיים למוות, בין האתמול למחר, בין
התקווה לייאוש.



שמירות באנדרטאת הנח"ל על הערסל הירוק