אצלי הכל בסדר, באמת. מתגלגלת עם החיים. אז מה אם רק לפני שנה
היינו במקום הזה ביחד, צחקנו, שתינו והתחבקנו והיום חזרתי לפה
ואני לבדי, מטביעה את היגון המר בזכרונות חמוצים-מתוקים
ואלכוהול חריף, דבר מזה לא טעים לי אבל כבר נהפך לשגרה. אבל לא
נורא, שגרה זה בסדר. אני זוכרת שעלית על הבמה ושרת את השיר הזה
שאני לא ממש אוהבת, אבל בכל זאת שרתי את המילים בגרון ניחר
ועודדתי אותך. לא אהבתי כששרת, למרות שהקול שלך היה נקי, צלול
ועמוק, למרות שהוא באמת היה מעורר התפעלות. לא אהבתי כששרת,
הרגשתי שברגע שהמילים מתנגנות לך החוצה מהפה אתה כבר נחלת
הכלל, כבר לא שלי, מותר לכל אדם. הרגשתי פתאום כאילו אתה הזונה
שעומדת על הבמה ומחלקת את צליליה לכל מי שרק רוצה לשמוע ואני
הבחור שמחכה לך בבית, יודע שכולם כבר עברו עלייך אבל שותק כי
יודע שזה בא איתך בעסקת-חבילה.
המלצרית באה ושואלת אותי בנימוס אם יש עוד משהו אני רוצה. אני
שונאת אותה ואת החיוך המזויף שמרוח לה על הפנים, רק רוצה להגיד
לה שהכל מצוין ולגרום שתלך מכאן כבר אבל כל מה שיוצא לי זו
אנחה חלושה, היא ממשיכה ושואלת בעניין מעושה אם הכל בסדר ואני
רוצה להגיד לה שכלום לא בסדר ושהלב שלי הולם את שמך בכל פעימה,
שכל שאיפה שאני לוקחת מלאה בך וכל נשיפה שאני מוציאה לא מצליחה
לסלק ממני את ההוויה שלך. לרגע אני משתעשעת במחשבה על תגובת
המלצרית אם ללא כל התראה מוקדמת אשפוך בפניה את הלב ומחייכת.
"הכל בסדר", אני אומרת בסתמיות והיא שטה לה לשולחן הבא.
אני מוציאה מהכיס שטר, מניחה על הבר במיאוס ויוצאת. אמצע
הלילה, הכל שוקק וסואן, ואני קמלה ומבולבלת, יושבת במקום שבו
ראיתי אותך בפעם האחרונה לפני שנה, כאילו תגיח פתאום. כשנפרדנו
באותו ערב לא חשבתי שזו תהיה הפעם האחרונה, אבל אתה לא ניסית
למצוא אותי וגאוותי לא הותירה לי למצוא אותך. עבר יום ועוד
יום, שבוע ועוד שבוע, חודש ועוד חודש, נעלמנו זה לזו, הפכנו
שני זרים. רבים שאלו אותי מה איתך, רבים ניסו לספר לי מה איתך,
היו אומרים לי לרדוף אחריך, היו אומרים לי לחכות שתרדוף אחריי,
היו אומרים לי להתקשר, לכתוב או לבוא אליך או שלא להעז לעשות
אף-אחד מהדברים האלה, אבל אף אחד לא באמת הבין.
באיזשהו שלב לא יכולתי יותר. לא רציתי להקשיב יותר לאף-אחד, לא
רציתי לכעוס, רציתי רק להפסיק להתגעגע. ארזתי את עצמי ובאתי
אליך, כל המילים מסודרות לי יפה בראש אחרי לילות שלמים של
אימונים על מה להגיד כשאעמוד מולך, אבל אתה כבר לא היית שם.
אף-אחד לא ידע להגיד איפה אתה, כל הדברים שלך נעלמו, הסתובבתי
חסרת-אונים בנסיון לדלות מהאוויר שמץ מהנוכחות שלך, לבדוק אם
עוד יש סיכוי, אבל כלום לא היה שם.

עוד עשר שנים אני אשב בבר קטן ואקרא עליך בעיתון. אני לא
אופתע, אני כבר אצפה את הרגע הזה, הרי תמיד ידעתי שיום אחד אני
אפתח את העיתון ואתה תתנוסס שם. אתה תהיה כוכב גדול, תעמוד על
במות ברחבי העולם, מישהו יסרסר את הצלילים שלך ואתה כבר תהיה
נחלת הכלל, מותר לכל אדם. איתך כבר הכל יהיה בסדר, איתך הכל
היה בסדר מהרגע הראשון. זו רק אני שמתחבטת בעצמי. המלצרית תבוא
ותשאל אותי בנימוס אם יש עוד משהו שאני רוצה. אני אגיד שלא ורק
אם אפשר לתלוש דף אחד מהעיתון, שיום אחד אני אראה לילדים שלי
את האדם שהפך אותי למי שאני. וכשהם ישאלו אם אני לא מתגעגעת
אליך, אם אני בסדר, אני אגיד - עכשיו הכל בסדר. ואחייך את
החיוך הכי בסדר שלי. כי הכל בסדר, נכון? הכל בסדר. בסדר גמור
אפילו. כמעט.