(תחנת אוטובוס ישנה. איש א' יושב בה, מחכה. הוא לא מגולח. איש
ב' נכנס. הוא לבוש חולצה משובצת ומחזיק תיק גדול על הכתף)
איש א: תגיד, תשע שתיים אחת כבר עבר?
איש ב: (מבטא ערבי) עוד לא. עוד עשר דקות.
איש א: (שם לב למבטא. מדבר בטון של דו-קיום) אחלה. תודה.
(פאוזה)
איש א: תגיד, לאיזו מרכזית בחיפה הקו הזה מגיע?
איש ב: חוף הכרמל.
איש א: ואיזה קו יוצא משם לחליסה אתה יודע? אני מצטער שאני
מטריד, פשוט לא הייתי בחיפה כבר הרבה זמן.
איש ב: (משתומם למשמע דבריו של איש א) קו מאה שלושים ושלוש
מגיע לשם, אני לוקח אותו... מה איבדת בחליסה?
איש א: (מופתע לטובה) אה! אתה מהשכונה? (ערבית במבטא
עברי) אנא מן חליסה קמאן! (תרגום: "אני מחליסה גם!". חוזר
לעברית) זאת אומרת, לא עכשיו. עכשיו אני רק בדרך לדירה של אמא
שלי עליה השלום, אנשים שרוצים לשכור את הדירה באים להתרשם. אבל
את כל הילדות שלי עשיתי בשכונה, גדלתי שם.
איש ב: איזה קטע! גם אני גדלתי בחליסה, אני עכשיו שכן של
ההורים שלי.
איש א: מאיזה רחוב אתם?
איש ב: רחוב הגיבורים.
איש א: ואנחנו מרחוב הירדן! שכנים!
איש ב: אנג'אד (תרגום: "ברצינות") שכנים!
איש א: תראה מה זה, גדלנו כל כך קרובים אחד לשני, ואף פעם לא
נפגשנו. לא בסדר, תשמע לי, לא בסדר. אני עכשיו לא גר בחיפה,
אבל אני כן חי בעיר יהודית-ערבית ואני כן מעורב במלא פרוייקטים
של דו-קיום. אנחנו תמיד לוקחים את הילדים לראות את השוק של
הערבים, לחנויות שלהם, יוצאים לרקוד יחד עם הערבים בחגים,
מבקרים בבתים שלהם.
איש ב: איזה יופי... איזו עיר זאת?
איש א: חברון.
(פאוזה)
איש ב: (המום. מגמגם) ח... חב... חברון...?
איש א: כן, חברון.
(מוציא מכיסו כיפה סרוגה ושם על הראש)
איש ב: איזה דו-קיום יש שם?! על איזה שוק ואיזה חנויות אתה
מדבר שאתה לוקח את הילדים להיות אצל ערבים?!
איש א: רחוב השוהדא, אולי שמעת.
(פאוזה)
איש ב: ואיזה ריקודים יש שם כבר... איך בחברון יהודים וערבים
רוקדים ביחד...?
איש א: אני אראה לך איך רוקדים יהודים וערבים בחברון!
(איש א שולף רובה שהוא הסתיר בעזרת התיק ומכוון אותו לאיש ב.
איש ב קם בפחד ומרים ידיים. איש א מתחיל לירות לרצפה כך שאיש ב
מקפץ כמו ריקוד)
איש א: רואה איזה ריקודים יפים יש לנו בחברון? ואם בזמן שאתה
שקוע בדבקה היפה שלך אתה שואל את עצמך לבתים של איזה משפחות
ערביות אנחנו הולכים, אז בוא אני אגיד לך: זוכר את הבחורה
הנחמדה מהחדשות שצעקה "שרמווווווטה" לשכנה הערבייה שלה? אשתי!
איש ב: אבל איך אתה יכול? היינו שכנים!
איש א: שכנים בתחת שלי! לזרוק אבנים על הבית של המשפחה שלנו
בטח היה נורא מצחיק בשבילכם, לא? (עוצר לרגע בעלבון את האש)
יופי של שכנים באמת!
איש ב: (עוצר את 'הריקוד' ואומר בהפתעה) זה אתה?! (חוזר
לחמוק מיריותיו המתחדשות של איש א) אבל היינו ילדים יא עמי!
(תרגום: "בן דודי")
איש א: ילדים בתחת שלי, עכשיו עברו ארבעים שנה ואנחנו כבר לא
ילדים, ומותר לי לעשות לך מה בראש שלי. ברצוני תחיה וברצוני
תמות. (עוצר את האש. מכוון את הרובה ישר לראשו של איש ב)
ונכון לרגע זה רצוני הוא... (איש ב מרים ידיים ועוצם עיניים
במתח. איש א חוזר לטון חייכני, מחזיר את הרובה למקומו, מחבק את
איש ב ביד אחת בצורה 'סחבקית') שנעלה ביחד על תשע שתיים אחת,
שתדריך אותי בקווי אוטובוסים במרכזית, שתראה לי מה חדש בשכונה,
שנהיה שכנים, שיהיה דו-קיום, כמו פעם, לא? כמו פעם, דו-קיום,
איזה יופי...
איש ב: (המום, לא מעכל עדיין את שקרה. ממלמל) כן, דו-קיום,
כן, יופי, כן...
(האוטובוס מגיע. הם עולים אליו יחד. מסך)
נכתב ביוני 2007 כאודישן עבור "בית הספר לכתיבת דרמה". |