תמיד בשובי אל העיר ירושלים, ניחוח זיכרונות ילדות עולה באפי.
מראה האבן הירושלמית בסמטאות העיר והאוויר הצלול כיין, כמאמר
שירה הידוע של המשוררת נעמי שמר, מחזירים אותי לאותם ימים
מתוקים של ילדות. היו אלה ימים של תום וחדווה, בהם שיחקנו
ב"עג'ואים", אותם גלעיני פרי המשמש המכונים בתל-אביב גוגואים,
ביקשנו מאבא לעשות לנו "אבו-יויו", הלא הוא המשחק הידוע בכל
הארץ בשם "שק קמח", והצבענו בכיתה בשיעור חשבון ואמרנו:
"המורה, התשובה היא מאתיים!".

מנהג קבוע היה להן, לאימהות הירושלמיות. הן היו תמיד מאיימות
עלינו הילדים, ואומרות: "אם לא תגמור את האוכל מהצלחת, יבוא
שוטר!". יום אחד שבתי הביתה מבית-הספר, ואמי הגישה לי את ארוחת
הצהריים, תוך שהיא חוזרת על אותו משפט ידוע אשר הייתי שומע מדי
יום ביומו. מתוך רגש שובבות החלטתי להפר את צוויה, וקמתי מן
השולחן לראשונה מבלי שסיימתי את הארוחה שהוגשה לי על צלחתי.

פרשתי לחדר המשחקים והתחלתי להשתעשע בבובותיי, אוחז את בובת
האינדיאני ביד אחת ואת בובת הקאובוי ביד השנייה ומטיח אותן זו
בזו. המשחק נגדע באיבו בעת שאמי פתחה את דלת חדר המשחקים. "לא
סיימת את הארוחה שלך" היא אמרה בסבר פנים חמור. "נכון", אמרתי,
"לא התחשק לי". ציפיתי לשטף זועם של נזיפות מצידה, אולם היא רק
עמדה שותקת והביטה בי רגעים מספר, ולאחר מכן יצאה מן החדר
וסגרה את הדלת.

תוך מספר דקות נשמע קול סירנה מחוץ לבית. מחלון חדר המשחקים
ראיתי ניידת משטרה נעצרת מול פתח הבית, ושני שוטרים יוצאים
מתוכה. האחד נראה מבוגר, גדול ועב כרס, והשני היה קטן מימדים
וצעיר יותר. השוטר הצעיר אחז בידו פנקס ועט והשתרך מאחורי
שותפו, אשר התקרב אל מפתן דלתנו. נקישות רועמות נשמעו על דלת
העץ הישנה, ואחריהן שמעתי את אמי פותחת את הדלת ואת השוטרים
נכנסים פנימה. צמרמורת אחזה בגופי.

דלת חדר המשחקים נפתחה ומאחוריה עמדה אמי, אשר הובילה לשם את
שני השוטרים. השוטר הגדול הביט בי ושאל את אמי, "זה הוא?". היא
הנהנה לאות הסכמה. מיד התנפלו עליי שני השוטרים, הטיחו אותי
ברצפה ואסרו אותי באזיקים. כאשר ניסיתי לחמוק מידיהם, מצווח,
תפס אותי השוטר הגדול בשיערי והטיח את פניי בחוזקה לרצפה.
המום, בוכה, ומדמם מאפי, הובלתי על ידי השוטרים אל המטבח. הם
העמידו אותי אל הקיר, והשוטר הגדול ערך בי חיפוש גופני משפיל.
משסיים, הודיע לרעו בקצרה "אין עליו נשק", תפס אותי וגרר אותי
בכוח אל הניידת.

לאחר שיצאנו מן הבית, החל השוטר להאיץ בי בדרך לניידת.
משמיאנתי לעמוד בקצב ההליכה אשר הוכתב לי, תפס אותי השוטר
בידיו, רץ והשליך אותי על דלת הניידת הסגורה. לאחר מכן הוא פתח
את דלת הניידת וזרק אותי על המושב האחורי, שם התייפחתי בבכי עת
שהתניעו השוטרים את הרכב והחלו לנסוע. לאחר כמה דקות של נסיעה,
כנראה שהבכי הפריע לצמד השוטרים, והשוטר הצעיר יותר הסתובב
ושאל אותי מבעד לסורגים שהפרידו בין המושב הקדמי לאחורי: "ילד,
מה אתה בוכה? מה הבעיה שלך?" "כואב לי מאוד", עניתי לו, "וגם
יש לי פיפי". השוטר הסתובב חזרה מבלי להתייחס לדבריי, והשוטר
השני, שנהג באותו זמן, לחש לו: "הוא אמר פיפי. תוסיף לו גם
העלבת עובד ציבור בעת מילוי תפקידו". השוטר הצעיר הוציא את
פנקסו ורשם זאת. ואני, את שלפוחיתי המאיימת להתפקע לא הצלחתי
לעצור, ופרקתי אותה במכנסיי.

הניידת עצרה מול מגרש הרוסים. השוטרים הוציאו אותי מן הניידת
וגררו אותי לתוך תחנת המשטרה, אל חדר החקירות. בחדר כבר ישבו
שני שוטרים אחרים. השוטרים אשר הביאוני לתחנה ושני השוטרים
האחרים יצאו לחדר אחר כדי להחליף מספר מילים, והותירו אותי
לבד, מכווץ על הכיסא הגדול מול שולחן החקירות.

שני השוטרים אשר היו יישובים בחדר בעת שנכנסתי חזרו פנימה,
סגרו מאחוריהם את הדלת והתיישבו מאחורי השולחן. "בוא נגמור עם
זה מהר" אמר אחד מהם, "אתה מואשם באי-מילוי חובת צאצא,
בהתנגדות למעצר, בתקיפת שוטר, בהשחתת רכוש ציבורי ובהעלבת עובד
ציבור בעת מילוי תפקידו. האם אתה מודה באשמה?". "אני לא מבין
מה אתם אומרים" גמגמתי באיטיות, "אני לא עשיתי כלום". השוטר
השני קם מכיסאו במהירות, הטיח בי סטירה מצלצלת וצעק "תפסיק
לשקר יא חרטא ברטא! למי אתה חושב שאתה משקר?!" פרצתי בבכי.

"די ויקטור, עדיין לא" אמר השוטר הראשון, מרגיע ומושיב את חברו
שזה עתה הפליא בי את סטירתו. "בוא נרגע ונפסיק לבכות" הוא אמר
לי. הוא לחץ על כפתור בטלפון שהיה מונח על השולחן ואמר לתוכו
"מלי, יש לנו פה ילד שבוכה. תביאי לו כוס חלב". "בסדר גמור"
ענה לו קול אישה מונוטוני, "דקה אני אצלכם". "מורדי, אתה יותר
מדי נחמד אליו" אמר לו ויקטור, "אבל איך שאתה רוצה".

מקץ זמן קצר אכן נכנסה מלי, שוטרת צעירה ומתולתלת, ובידה כוס
חלב. היא הגישה לי את הכוס, ואני אחזתי אותה בשתי ידיים וגמעתי
מן החלב בשקיקה. כאשר עצרתי לנשום אחרי אחת מן הלגימות הוציא
השוטר מורדי מידיי את הכוס והניחה על השולחן. "עכשיו כשנרגעת"
הוא אמר, "בוא אני אסביר לך את האישומים נגדך: 'אי-מילוי חובת
צאצא' זה כי לא גמרת את האוכל מהצלחת, 'התנגדות למעצר' זה כי
ניסית לברוח לשוטרים מהידיים כשהם שמו אותך באזיקים, 'תקיפת
שוטר' זה כי בזמן החיפוש הגופני האצבע של השוטר נשרטה מרוכסן
המכנסיים שלך, 'השחתת רכוש ציבורי' זה כי כשנזרקת על דלת
הניידת שרטת אותה, ו'העלבת עובד ציבור' זה כי אמרת 'פיפי'
לשוטרים בניידת. עכשיו כשאתה מבין את האישומים, אתה מודה
באשמה?"

כאשר שמעתי את השוטר מורדי שוטח בזה אחר זה את האישומים נגדי,
שכחתי לרגע את גופי הכואב, את נפשי המפוחדת ואת מכנסיי
המלוכלכים, וצעקתי "אני לא אשם בכלום! זה השוטרים הרעים
אשמים!". ויקטור קם פעם נוספת מכיסאו, הניף את ידו כמתכונן
לסטירה וצעק "שוב אתה משקר, חרטא ברטא קטן?!". בזוכרי את
הסטירה הקודמת ואת הכאב שהיא גרמה, התכווצתי וצייצתי בפחד "אני
מודה, אני מודה, זה אני עשיתי את הכל, אני מודה".

לאחר הודאתי, הסתיימה החקירה במהירות. הובאתי בפני שופט אשר
האריך את מעצרי עד תום ההליכים, ובסופו של דבר הורשעתי בבית
המשפט בהתאם להודאתי בחקירה. נידונתי לשבעה חודשי מאסר על תנאי
ומונה לי קצין מבחן. במהלך המשפט, פגשתי בתא המעצר מספר חברים
מכיתתי, אשר שיחקו בעג'ואים ברחוב, פוזרו ונעצרו על ידי המשטרה
בחשד להתקהלות בלתי-חוקית.

בשובי הביתה מבית המשפט, פוסע מורשע ומושפל בסמטאות ירושלים,
גמרתי אומר בלבי לעולם לגמור את האוכל מן הצלחת בכל ארוחה.
ומאז, בכל פעם שאני מתהלך בסמטאות העיר ונושם את אוויר
ירושלים, אני נזכר באותם הימים. ימים של תום וחדווה, ימים
מתוקים של ילדות.

נכתב ביוני 2007 כאודישן עבור "בית הספר לכתיבת דרמה".