כועס. כועס על כל שניה שאני במקום הזה. עם האנשים האלה, עושה
את מה שעושה, או לא. ככל שחוסר הרלוונטיות גדל כך גדל חוסר
המוטיבציה. אם אין לך סיבה לעשות את כל הדברים האלו, למה שתרצה
לעשות אותם? בעיקר אם הם קשים, מזיעים, מעייפים, מחייבים אותך
להתרוקן שוב ושוב מכל מטען חיובי שיש לך. שהיה.
אז אני כועס על מי ששלח אותי לפה, וכועס על מי שמשאיר אותי,
כשאני בעצם חלק משני האנשים האלה. כועס גם עלי. ומה יש לי
לעשות עם כל הכעס הזה? כלום. למי איכפת. כל אחד דואג לעצמו.
איכפת לו רק ממנו.
אני לא מצאתי עדיין את מה שאני מנסה להוכיח, ולא מצאתי למי.
האמת? עייפתי מלחפש.
אני אוכל חרא לארוחת בוקר, ולפעמים גם באמצע הלילה.
מתי כבר אלך לישון?

אני מתחיל למות. לאט לאט זה חוזר לי. מערבולות הנפש שהמסגרת
הזו, בעזרתי, מצליחים לעשות, גוברות על שפיותי.
קורס, אני דועך. הופך למה שכבר שכחתי שאני יכול להיות.
עלוב.
קשה לי לבחור באשמים. אני? הצבא שלנו? הצבא שלי? החברה בה אני
חי? אני חי?
נראה כי התשובה המתבקשת היא אני. בעיקר, אני.
עד היום למדתי על עצמי דבר אחד; קיימים דברים, או מומצאים,
שאני פשוט לא יודע איך להתמודד איתם.
כשקשה לי, אני נשבר.
לא מחזיק חזק,
לא גיבור,
נשבר.

יושב על עץ. קצת מעל האדמה, עדיין רחוק מהשמיים. שומע ולא
מקשיב לכל מה שקורה שם למטה. כי גם כשאתה לא על העץ, אתה לא
שם. קצת מנותק מהעולם.
אולם, הם מחכים שתחזור. לא כי הם רוצים, כי נאמר להם לחכות.
השמש בנתיים התעוררה, קצת אחרי שכל החברים סיימו לפרק את
המאהל. שקי השינה מסודרים הכל פינה, המזרנים בערימה. כמונו
כמותם. מסודרים כי אומרים, בפנים ערומים. חזרת לאחור, פתחת שוב
את הבור שנפער בך, אז, כשהיית צעיר.
הם הזכירו לך מי אתה, כמה קטן אתה כשאין לך כוח להמשיך. איך
אתה נשבר לאט לאט.
ומי יכול לתאר שבר? זו חצייה של משהו, שהיה פעם שלם. לא ברורה,
באמצע או בצד, חלק או גס, אבל תמיד, תמיד כואב.
זה הוא שבר. זהו, שבר.
יושב על עץ, קצת מעל האדמה, עדיין רחוק מהשמיים. טוב לי על
הענף שלי, זה המקום היחד שעוד טוב לי בו עכשיו, כשאני לבד.
רק שלא ישבר לי הענף.

נשבר הענף.