ביצה קטנה נמצאה על הקן של הציפורים. הקן היה נמצא במקום לא
מוכר, בתוך נוף יפייפה בהרבה שפע של ירוק.
הביצה התבקעה, ונולד שם ציפור קטן. קראו לו דרור, הוא היה
ציפור שיר קטנה ואפור. הוא היה מבולבל.
הוא לא ידע איפה הוא, הוא ישר התעורר ואפילו לא ראה את אמו. כי
הוא היה ממש לבד בתוך נוף יפה. הוא לא הכיר אף אחד.
הוא החל ליפול בתוך אדמה גדולה עם הרבה דשא... הייתה שעת אחה"צ
מאוחרת, והיה שם מאוד שקט ללא אנשים וללא בתים. ממש ריק ושקט.
הוא החל לצייץ, חשב שישמעו אותו, כי רצה צומי והוא רק נולד הוא
לא ידע מה לעשות. הדבר היחיד שהחזיק אותו בחיים היה שהוא היה
ליד עץ עם הרבה הרבה תולעים ואכל את כולם. הוא לא ידע לעוף,
עדיין הוא היה כל כך קטן ומסכן.
נחליאלי אפור עם בטן צהובה היה מעל העץ עם התולעים ומצא אותו.
"מי אתה? למה אתה נמצא כאן לבד ואיפה ההורים שלך?" שאל אותו
והחל לדאוג לו, כי דרור נראה קטן ומסכן שלא ידע כלום. "אני לא
יודע מי אני ואיפה אני! אני רק עכשיו התעוררתי, ואני לא יודע
כלום!" בכה לו וצייץ בקול רם. איך זה שהוא יודע לעוף ואני לא?
אני רק קטן מאוד והוא נראה יותר בוגר! חשב לעצמו דרור והחל
לדאוג. "אל תדאג, אני אעזור לך". נחליאלי הנחמד החל ללמד אותו
לעוף ולעוף הרחק, הרחק, כל פעם יותר רחוק, ולימד אותו למצוא
אוכל וכל מה שעוד צריך. דרור כבר גדל והגיע הזמן שלו לנדוד
ולהכיר את העולם.
הוא הלך לחווה כלשהי ליד הנוף הירוק המדהים שהוא נמצא בו,
ופתאום שמע קול עז.
"קוקוריקו!" הוא נבהל מהרעש ולא הבין מה זאת הציפור המוזרה
הזאת שהייתה בגג. "וואי, היא נראית כל כך מוזרה וגדולה, אני
היחיד שהכי קטן פה בעולם? ומה אלו היצורים המוזרים שהולכים
באדמה, ונמצאים בתוך הבטון הזה?" שאל את עצמו דרור. הוא הסתובב
בכל מקום בעולם דרך עצים ומקומות גבוהים ובחן הכול. "תתרחק
מהבית שלנו, יא חתיכת מנוול קטן! למה אתה מסתכל לנו בתוך
הבית?" צווח אליו התרנגול.
"אני... א... ני... לא הבנתי איפה, אני סתם הסתכלתי", גמגם
אליו דרור. "אז לך מפה, אתה לא אמור להסתכל! מה אתה לא מבין מה
יש פה? זה חווה וכאן יש חברים שלי תרנגולים ואתה לא קשור לפה,
אתה סתם ציפור מוזרה בצבע אפור! בכלל לא תרנגול אתה, מה אתה?"
כעס עליו התרנגול והתקרב לחברתו התרנגולת בתוך הלול. דרור מאוד
נעלב והחליט לעוף ולברוח משם ולהיות במקום אחר רק כדי שיכיר את
העולם.
הוא עף רחוק רחוק, וראה מרחוק ים מלא גדול עם הרבה הרבה
ציפורים יפות. הרבה ברבורים, פלמינגו, ברווזים, אווזים
וחסידות. "איך זה שהם שוחים בתוך המים? והמים נראים כל כך
יפים, ומשם אני יכול לראות את עצמי, איזה מוזר זה... ולמה כולם
דווקא נמצאים בתוך הים הגדול הזה? מה יש שם?" דרור הסתקרן,
וממש היה צמא והחליט שהוא רוצה לשתות מהמים. הוא שתה ושתה ללא
סוף... הוא גם ראה ברווז אפור שותה לידו. "אז מה, אתה חדש פה?
למה אתה לא נכנס למים? יאללה, בוא אתי, אני אראה לך את החברים
שלי", אמר לו הברווז האפור. דרור התעניין ורצה לדעת מי אלו,
ונכנס למים. הוא כמעט טבע אז החליט ללכת. "אמא'לה! איזה זה
שאני לא מצליח לשחות ואחרים כן? למה אני שונה מהם? זה לא פייר
שאחרים יכולים ואני לא... לפחות אני מצליח לשתות מהמים!" בכה
דרור לברווז האפור. "חח... תסתכלו עליו! הוא ניסה לשחות! איזה
דפוק, בחיי! מה הוא עושה פה בכלל?" צחקו עליו הברבורים. הברווז
האפור גם הבין שדרור לא התאים להם, הוא לא היה ציפור שיכולה
לשחות כמוהם. דרור שוב הרגיש שונה ואחר כי הוא לא הבין איפה
הוא... הוא שוב עף ועף הרחק הרחק כי חשב שאם הוא יברח מהכול,
הכול ייעלם לו. הוא רצה עדיין לדעת מה זה העולם. הוא עף להרבה
הרבה סלעים וירוק ואפילו צבע חום. הוא חשב שזה מקום נחמד, והחל
לשבת שם ולנוח קצת מהמשא הכבד ולאכול עוד תולעים לידו.
הוא ראה פתאום כמה נשרים ענקיים שחורים, מפחידים ומאיימים
מלחששים מרחוק. "וואי, הוא נראה מאוד טעים! תסתכלו איזה קטן
הוא! אני יכול לחתוך אותו לחתיכות ולאכול לו את כל הפרווה עם
הבשר... יאמי! הרבה זמן לא אכלתי ציפור קטנה כזאת וטעימה. אני
זוכר שהפעם האחרונה שאכלתי זה היה לפני..." אמר הנשר השחור
לשאר הנשרים החברים השחורים שלו. "וואי, הוא בהחלט נראה טעים
ביותר, אולי נלך כולנו לנסות לתקוף אותו וזהו?" אמר חברו הנשר,
וכל שלושת הנשרים החלו לעוף אליו. הנשר השלישי היה נשר כזה,
שהוא היה נשר נגרר. הוא היה מאלה שתמיד "הולכים אחרי העדר",
הוא היה שפוט שלהם ותמיד עשה מה שהם עושים, מה שהם אוכלים גם
הוא אכל, מה שהם שתו גם הוא שתה. וחבריהם לא ידעו מה לרכל עליו
כי לא היה לו אופי. דרור עדיין לא ידע מה הם מתכננים, פתאום
הוא ראה אותם מסתכלים עליו. "אמא'לה! מי אלו הציפורים הענקיות
האלו? למה הם מסתכלים עליי במבט מוזר ומה הם רוצים ממני? איך
אני יוצא מפה ומה אני עושה?!" דרור שאל את עצמו והחל לשרוק
ולשרוק לצפצף ולבכות. "שתוק כבר... מה אתה חושב את עצמך? ציפור
קטנה ומוזרה אבל נראית מאוד טעימה, לא?" צחקו עליו. הם החלו
להזיז אותו הרחק והוא עף מהם, הם עפו אחריו עד החושך, עד
הלילה, עד שלדרור נמאס לברוח מהם והוא עלה על עץ וניסה להתרחק.
"תעזבו אותי, בבקשה! בבקשה, אני לא רוצה למות! לכו לאכול מישהו
אחר, לא אותי!" בכה להם והתחנן בפניהם שיעזבו אותו. פתאום הוא
ראה ציפור שמנמנה וגדולה עם עיניים גדולות. היא הייתה אפורה
והחלה לתקוף את הנשרים.
"תעזבו אותו לנפשו! הוא עוד קטן ולא יודע איפה הוא! אל תתנפלו
על מי שחלש מכם, ואל תחשבו את עצמכם גדולים ממנו, שמעתם אותי?
אל תתנפלו על מי שקטן מכם כי אתם יותר גדולים ממנו! עופו מפה!"
צווח אליהם הינשוף, והחל לתקוף אותם חזק וחזק וממש תלש מהם את
הנוצות.
"מה הציפור המוזרה הזאת רוצה מאתנו!? בוא נעוף ממנו, הוא ממש
הולך להרוג אותנו!" ברחו הנשרים כי החליטו לוותר.
ברחו כולם שהנוצות כמעט לא נותרו עליהם. "זה היה קל. כל פעם
אותו סיפור", מלמל לעצמו הינשוף והחל לנוח ליד דרור על העץ.
"וואי, תודה! איך אוכל להודות לך? חשבתי שאמות, כמה זמן ברחתי
מהם, עד הלילה!" התנשף דרור במהירות וממש שמח שסוף סוף הם עפו
ממנו. "הא, עזוב שטויות... הם תמיד עושים את זה למי שקטן מהם.
הם כל פעם מנסים לאכול מישהו אחר ואני עוזר להם. אז במה אוכל
לעזור לך? אתה כנראה גם מרגיש שונה ואחר, כמו כל הציפורים
שנולדו. אל תדאג, אתה לא אחר", טען לו הינשוף החכם שהבין אותו
מבלי שדרור אמר משהו. דרור היה בהלם מהחוכמה שלו, ינשופים באמת
חכמים כפי שראה. "איך אתה יודע?" שאל אותו דרור בתמימותו. "אני
יודע הכול. ככה זה תמיד, אתה לא היחיד, תאמין לי". הינשוף
השוויץ והראה שזה דבר רגיל שלא ייקח ללב. פשוט דרור לא רגיל
לכך. "אז איך אוכל למצוא עוד ציפורים כמוני? איך אוכל להסתדר
עם כולם ולהכיר את כולם?" שאל אותו בלחץ ועדיין לא הבין איך
להסתדר. "פשוט תעוף למקום שבו אתה רואה הרבה אורות מוזרים,
הרבה בטונים מוזרים עם צבעים אחרים, ויצורים מוזרים וענקיים
שיושבים בכל מיני מקומות והולכים הרבה. שם תראה גם הרבה ירוק
עם חברים כמוך", אמר לו הינשוף שהכיר כמעט כל מקום מרוב
ניסיונו העתיק. הוא היה ינשוף אפור ממש זקן וחכם. "אוקיי, תודה
רבה לך", אמר לו דרור וחייך. דרור החליט לעוף לעוף, רחוק רחוק,
ולמצוא עוד מקום שיוכל להתעניין בו.
הוא חיפש אורות ואורות כפי שאמר לו הינשוף. האורות שמצא
בינתיים היו סתם אורות של צרצורים וחשב שאלו האורות ולא הבין.
בכל מקרה הוא אכל אותם כי הוא היה מאוד רעב. הוא שוב ראה
אגמים, והפעם לא החליט לעשות לעצמו פאדיחות ופשוט רק לשתות משם
ולעוף. הוא ראה הפעם עוד עצים והרבה עצים ונח בהם הרבה ועדיין
המשיך במסעו. ראה שוב את היצורים הענקיים והמוזרים יושבים בדשא
עם יצורים יותר קטנים מהם שעושים רעש אבל הם שומרים עליהם! הוא
לא הבין שהם בעצם בני אדם... הוא סתם ראה אותם מטיילים עם
המשפחה בטיולים. הוא שוב עף ועף עד שהוא ראה נקודת אופק גדולה
אחרי הר גדול עם הרבה אורות עם בטונים. "הא, אז זה המקום
שהינשוף דיבר עליו. עכשיו אני רואה את כל האורות". בעצם האורות
היו מהבתים. והוא לא ידע מה כל זה. הוא ישר עף לשם ובדק מה
זה.
הוא ראה מדרכות שונות. "אלו לא סתם דשא וחול כמו איפה שהייתי!
יש בהם מרקם אחר!" וסוף סוף מצא ציפורים בערך כמוהו.
הוא ראה ציפורים גדולות שחורות שחורות. עם מקור גדול ושחור.
שאכלו עם הציפורים הלבנים משהו חום לבן ומוזר.
הם העורבים שאכלו הרבה לחם יחד עם היונים.
"וואי, זה נראה דבר מאוד טעים שכולם אוכלים ממנו, אוכל גם. הם
עשו לי תיאבון..." דרור אכל מהלחם וממש היה רעב, כמעט אכל את
כל הלחם ואפילו את הפיתה! "היי, מה אתה חושב שאתה עושה? הגזמת,
זה לא רק שלך!" צווח עליו העורב ולקח ממנו את הפיתה. באמת
מסביבו לא רק היו יונים ועורבים, היו גם ציפורים כחולות
וירוקות וכל מיני סוגים ברחבה גדולה בפארק! דרור עף משם ולקח
בסתר כמה פיתות שישאר לו לאחר כך ושמר אותן מעל עץ שיידע איפה
זה. הוא ניסה להתרגל למקום. הוא ראה שוב את היצורים הגדולים
האלו והרבה אורות ומקומות סגורים עם אנשים בתוכם. הוא לא ידע
שזה בעצם עיר עם חנויות ואנשים. הוא הרי לא הכיר עדיין את
העולם, וציפורים לא יודעים מה הם אנשים! הם רק מסתדרים עם
האנשים שנותנים להם לחם ופיתות!
הוא ראה ציפורים אפילו יותר קטנות ממנו בשם בולבולים. "היי,
איך קוראים לך?" התעניין בו בולבול אחד, ציפור קטנה שחורה.
דרור הסתובב אתו הרבה והחל להכיר אותו ולמצוא לו סוף סוף חבר
חדש.
"אז מאיפה באת?" שאל אותו בולבול בפינת הרחוב. "אני באתי ממקום
ירוק וגדול", אמר לו דרור, ועדיין התבייש מכך שהוא לא ידע
מאיפה הוא צץ. "מקום ירוק וגדול? הא, כנראה היית בהר ואמא שלך
המליטה אותך שם בקן", אמר לו בולבול שידע בדיוק את כל זה.
"אמא? קן?" הוא לא ידע את כל זה עדיין. "נו, אמא שלך. אתה לא
מכיר את אמא שלך? היא הציפורה הגדולה שמאכילה את כל התינוקות
בתוך הקן. כל הציפורים אחרי שהם נולדים מאכילים אותם בתולעות,
והציפורה מלמדת אותם לעוף", אמר לו בולבול וחשב שמשהו אצלו לא
בסדר, איך לא ידע את כל זה? "נו, כמובן", שיקר לו דרור. "למה
רק אותי לימד לעוף ולאכול איזה נחליאלי אחד, ולא ציפורה גדולה
בתוך קן? זה לא פייר שהלכתי לאיבוד", חשב לעצמו דרור ודאג. הוא
עדיין היה עם בולבול והציפור הזאת הכירה לו עוד ציפורים שונות,
חברים שלו, ציפורים כחולות, צבעוניות. הוא ראה אפילו בתוך חנות
חיות עוד ציפורים מוזרות. "שלום שלום!" אמר התוכי הצבעוני
לדרור. "אמא'לה! מה זה הציפור המוזרה הזאת, ולמה היא מדברת
בשפת היצורים הגדולים והמוזרים? מה הוא רוצה ממני? בוא נעוף
מפה... ויש כאן עוד יצורים מוזרים שנמצאים בתוך כלובים..." חשב
לעצמו דרור ועף מהחנות שנכנס אליה. ממש פחד. הוא בעצם ראה
כלבים וחתולים, ולא ידע עדיין מה זה מה. הוא עדיין היה ציפור
תמים שלא הכיר את העולם.
הוא נשאר עדיין באותו מקום, ואפילו אכל את הפיתות והלחם באותו
מחבוא שלו בתוך העץ. והחליט שהוא רוצה עדיין לגלות את העולם
ולהמשיך במסעו. הוא שוב עף רחוק רחוק. הפעם הוא ראה דשא גדול
עם המון המון ציפורים שונות מכל הסוגים והחל להתיישב שם. הוא
הרגיש לא בנוח. הוא לא אוהב להיות בחברת הרבה ציפורים, לא נעים
לו להיות עם הרבה צפצופים ברעש, הוא אחד שמרגיש לחוץ ליד הרבה
ציפורים ואנשים. הוא נח קצת על הדשא ופתאום ראה ציפורה מדהימה
שנראית כמעט כמוהו.
"וואי, היא נראית פשוט מדהים. אני חייבת לדעת מי היא", חשב
לעצמו ואהב אותה ממבט ראשון.
הוא חשב להתחיל אתה, והשיטה שהייתה להתחיל אתה זה היה לצפצף לה
צפצופים עזים לידה ולהסתובב לידה הרבה. ככה הייתה שיטת החיזור
שלו, ושל כל הציפורים בעצם. הוא חשב לבנות קן, שככה הציפורות
יותר יתייחסו אליו. ובכל פעם עברו לידו ציפורות אחרות, והוא לא
אהב אותן מספיק... הוא עדיין רצה שהציפורה מהסוג שלו תבוא
אליו. אבל היא הלכה לקן אחר ושם עשתה ציפורים קטנים. הוא
התאכזב שהוא לא רצה אותה... הוא היה מאוד בודד והחליט אפילו לא
לעשות קן ונטש את המקום מרוב שקינא שהיא לא התייחסה אליו ולמה
שמה עליו. הוא הרגיש פתאום לבד.