נלחמתי נגדה שנים
לעיתים הובסתי והתמסרתי לשעבוד שלה
לעיתים ידי הייתה על העליונה, אך באותו רגע ציפיתי לימי השעבוד
שלה עלי.
כשאין אף אחד בחדר והמחשבות לא זזות, היא שם מחכה לי בפינה
החשוכה של תת המודע.
היא מחייכת בביישנות ומרימה את השימלה הלבנה שלה מעל הראש, כמו
שפעוטות עושים.
היא שואלת האם התגעגתי ואני מיד מזדרזת ופוסלת אותה.
"לא"
"טוב לי בלעדייך, אני שוב בריאה ואני מתרכזת בדברים שחשובים
באמת"

"כמו מה?" ,הטון שלה מוסווה כשאלה אך היא בטוחה בעצמה היא לא
צריכה לשאול.

אני לא עונה לה, היא כבר יודעת מה חשוב לי.
"את יודעת, את באמת הגעת הלום, רכשת חברים שאוהבים אותם, בנזוג
מדהים, הורים גאים. אולי הגיע הזמן לטפל בעצמך קצת? להיות כמו
שאת באמת רוצה להיות? יפה..."

"אני יפה גם עכשיו"
"נכון! אבל את יכולה להיות יותר יפה ואני אהיה כאן לעזור לך"
היא מושיטה את ידה הקרה אלי..
יד שהושטה לפני בדיוק לפני חמש שנים, אז אחזתי אותה במהירות
ללא היסוס.
היום, אני יודעת את כול הסכנות שהחברה שלה  תביא לתוך חיי .
היא הססנית בהתחלה, ובאופן הדרגי היא תמלא אותי בנכחותה עד שלא
אוכל לסרב לה יותר.
בלעדיה אני ארגיש ריקנות.
והיא תלמד אותי לאהוב את הריקנות הזאת.
החברות יעלמו לאט לאט כי קילפתי אותן מעלי... בדיוק כפי שהיא
הציעה לי.
היא תקום אתי בבקרים, ותישן אתי בלילות.
ואני יודעת שאסור לי לאחוז את ידה בשנית.
אבל תמיד ברגעי החולשה שלי היא כבר יודעת להגיח מהפינה החשוכה
בתת מודע שלי ולפתות אותי ביחסים עימה בשנית
אחזתי את ידה, אך הפעם הפניתי את מבטי מעינה... מצפה לגרוע
ביותר.