החזקתי אותו חזק. בכל הכוח. אפילו התחילו לרעוד לי השרירים
מרוב שהחזקתי אותו חזק, אבל לא יכולתי לעזוב כי אבא אמר שלא
עוזבים.
נאבקתי. אגלי הזיעה כבר טשטשו את עיניי, אבל לא צריך לראות כדי
להחזיק. כמה זמן אני כבר מחזיק? בטוח יותר משעתיים החלטתי,
כשהתחלתי שאר הילדים עוד שיחקו בגינה ועכשיו האמהות שלהם כבר
קראו להם לחזור הביתה. לי אין מה לדאוג, לי אין אמא, אני יכול
להמשיך להחזיק.
כשהתחלתי לחזור הביתה כבר היה מאוד מאוחר והבאתי אותו איתי. גם
בגלל שעכשיו כבר התרגלתי להחזיק בו וגם כדי להראות לאבא
שהצלחתי. את הידיים כבר לא הרגשתי אבל מה זה חשוב? לא צריך
להרגיש אותן כל הזמן כדי לדעת שהן שם, אני בטוח בזה. הייתי
רעב. קיוויתי שהפעם אבא לא יהיה שיכור ויחכה לי עם חביתה
וסרדינים כמו שאני אוהב. לפעמים הוא עוד מכין לי חביתה
וסרדינים אבל פחות מבעבר, אולי הוא שוכח כמה אני אוהב את זה.
הייתי צריך ללכת הרבה כדי להגיע הביתה כי הבית שלנו מרוחק משל
כולם ויש בו גם ריח מוזר אבל התרגלתי. לפני כמה זמן כשהלכתי
בדרך הזו עם אבא שמעתי שכנה אחת אומרת שאנחנו גרים במזבלה
ושאבא השתגע אחרי שאמא הסתלקה מהעולם ואיך בכלל נותנים לו לטפל
בילד. אני מקווה שאבא לא שמע אותה כי הוא מתעצבן כשקוראים לו
מטורלל, מי לא היה מתעצבן?

כבר הייתי די קרוב הביתה אבל התנשפתי מאוד אז החלטתי לנוח.
עליתי על מכונית כחולה יפה וישבתי על הגג כדי להרגיש שולט.
שמתי אותו על הרגליים שלי והמשכתי להחזיק בו רק מתוך הרגל.
דיברתי אליו כמו שמדברים לתינוקות. אני מאוד גאה באיך שאני
מדבר לתינוקות. למדתי את זה כשעברתי ליד גן מגודר וראיתי אישה
נחמדה מקריאה סיפור להרבה תינוקות וורודים, נשארתי להקשיב
לסיפור בלי שהיא תראה אותי וגם בכיתי קצת לא יודע למה. סיפרתי
לו איך מגיעים כוכבים לשמיים ולמה מכונית כחולה יותר טובה
מאדומה והוא רק הקשיב לי בשקט, הוא יודע להקשיב יפה.

הבטן קרקרה לי אז החלטתי להמשיך ללכת. כשעברתי בשדה ראיתי כדור
מפונצ'ר שמישהו בטח זרק, בעטתי בו קצת והייתי לוקח אותו אם
הידיים שלי לא היו תפוסות. סימנתי עם הרגליים איקס גדול בחול
והחלטתי לחזור לשחק בו מחר בבוקר. כדורים מפונצ'רים הרבה יותר
טובים מסתם כדורים אבל מזל שרק אני יודע את זה.  

מרחוק ראיתי שבבית יש אור גדול מאוד וחשבתי שזה אומר שאבא במצב
רוח טוב אז התחלתי לרוץ הביתה. ראיתי הרבה מכוניות מאירות על
הבית, היו שם גם אמבולנסים אבל אני יותר אוהב את המכוניות
הכחולות של השוטרים אז התחבאתי מתחת לאחת מהן. שמעתי שוטר גדול
אחד אומר לשוטר עם הזקן שלידו שהאיש השיכור פוצץ לעצמו את הראש
ואני צעקתי כי לא ידעתי אם הם מדברים על מישהו מהטלוויזיה או
על אבא שלי.

השוטר עם הזקן שלף אותי מהמחבוא וראיתי שהוא עומד לדבר אבל
רצתי מהר לאבא ששכב בשקית השחורה לפני שהוא הספיק. הראתי לאבא
שהצלחתי כמו שהוא לימד אותי וסיפרתי לו כמו טיל את כל הסיפור
כי קיוויתי שהוא יתגאה בי לפני שייקחו אותי מכאן.

הרבה אנשים דיברנו ובאו והלכו והיה אחד נחמד שהכניס לי לפה
סוכרייה בטעם ירוק כי הוא ראה שהידיים שלי היו תפוסות וחשב
שאני אולי רעב. אישה עם תיק חום באה אלי ושאלה אותי כל מיני
שאלות. היא אמרה שהיא תדאג לי מעכשיו ושאני לא צריך לפחד,
ומרוב עייפות לא סיפרתי לה שאני כבר ילד גדול שיכול לדאוג
לעצמו ואני לא מפחד מכלום חוץ מעכבישים. היא דברה הרבה ולא
הפסקתי אותה כי גדולים לא אוהבים שמפסיקים אותם אבל גם לא ממש
הקשבתי. כשהיא רצתה לקחת אותו מהידיים שלי התנגדתי וצעקתי שהיא
לא תגנוב את החתול שלי ושתשיג לה אחד משל עצמה. השיער שלה קפץ
והיא לחשה לי שהחתול מת ואני כבר ממש השתוללתי ואמרתי לה שהיא
משקרת והוא בשקט כי אנחנו חברים כבר הרבה זמן ואני מחזיק אותו
כמו שאבא לימד אותי כדי שהוא לא יברח לי. כשצעקתי פתחתי בטעות
את הידיים והוא נפל למטה ולא נחת על הרגליים כמו שחתולים
צריכים לנחות.