הן האחת על השניה עכשיו, כמנהגן זה מכבר, צמודות לחלוטין.
המרווח ביניהן אפסי, למעשה הוא שלילי (אם בכלל הדבר ייתכן) כי
הן נאבקות בנואשות להשתחל האחת לתוך השניה.
מתחככות, מחליפות תנוחה - פעם זו למעלה ופעם חברתה.
נעשה קצת דביק ביניהן, כעדות ללהט שמניע אותן, שמונע אותן
מלהרפות. וכשהן נפרדות בלית ברירה, רטובות מזיעה וחמות, שביעות
רצון וערגה מתמזגות עד לפעם הבאה.
לפחות לזמן מה הן ממשיכות להשתעשע כך, כמו קורצות זו לזו
בהיחבא, שואפות עידוד ותשוקה מהעובדה שזה קצת אסור, קצת לא
בסדר.
עושות את מה שהן עושות בחשאי, בהתחלה דואגות שאף אחד מסביב לא
ישים לב.
אך לאט לאט, הן מתחילות להתרשל, ההיצמדות הזו הופכת לשגרה, הן
מתבלבלות; זה עדיין משחק, או שמא הגבול כבר נחצה וזה בעצם מעיד
על משהו שהוא קצת יותר, משהו מעבר?
ההתרגשות שאוחזת בהן לאחר כל מפגש פושטת בכל הגוף, גורמת לסומק
מבויש להופיע באיברים שרחוקים דיים מאזור המגע, כשהעיינים
מצטלבות.
האינטימיות בינהן דולפת החוצה, אופפת את האויר שסביבן, ומורגשת
היטב על ידי מי ששואף אותו.
מפגשים חטופים שכאלו, שנמהלים בהם רוך וקשיחות, חוסר ודאות
והבטחה לעתיד.
כל אחת מהן נאחזת במה שעושה לה יותר טוב, ומתעלמת במיומנות
מעוררת פלאים מההשתמעות השניה של החפוזים הללו.

הן שתיהן באותה ספינה שטובעת, אלא שבטביעתן הן לא לגמרי יחדיו.

כי האחת מבטאת קמצוץ מהרבה תחפושות של אי ודאות; חיפוש עצמי,
מתיחת גבולות, בניית אשליות.
ואילו השניה, היא כבר התמכרה לחלוטין, שהרי בעבורה כל מפגש כזה
מלווה בזעקת תחינה נרעדת:

"אנא ממך, אל תעזוב לי את היד!"