[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








שקט פנימי מלא משמעות. אני זוכרת רגעים של זיכוך, פלורנטין
97'. בנבנישתי על הגג, לא את כולם הכרתי שם, ערב יום
הכיפורים.
עישנו ושתינו בלי הכרה, עד לאבדן הכרה. מוזיקה רועשת בווליום
מוחלש, מתוך כבוד לאנשי הסביבה.
הייתי עושה הרבה סמים אז, או משתמשת, לא בטוחה מה השם הנכון
להתנהלות הזו, השייכת היום לחיים אחרים. אפשר לומר בבטחון
שהרביתי להיות מסוממת.
כבר אז הייתי מטיחה ראשי בקיר הזה על בסיס קבוע. הגברים האלה,
בני מזל גדי, קשוחים ומכווני משימה.
הערצתי אותם, והם חששו ממני.
באותו ערב יום הכיפורים הייתי מסוממת. הרביתי להיות מסוממת
בערב ההוא. היה לי טוב, הייתי דוגמנית, ושרון, שפעם אהב אותי
קצת, אהב אותי הרבה בערב ההוא, רק אחרת. זה לא מה שעשוי
להשתמע, אבל זה גם לא משנה מה משתמע. מה שהרגשתי כן היה
העניין. גם זוגתו אהבה אותי. וזה הרגיש נפלא. ואני אהבתי אותם.
ואת המוזיקה, ואת הדירה הנעימה שלהם, ואת כל האלכוהול שהייתי
שותה לילה לילה על הבאר. ואת הסמים שלי, ואת הסבב והחוקים
הנוקשים שלו, שיכולתי להם.
ואהבתי את טל, ואהבתי את יונתן.
טל היה שלי, זה היה קל. מזל תאומים. אני יודעת שגברים לא
מאמינים בכל העניין האסטרולוגי הזה, ואני לא שופטת אותם על כך.
זה עניין של גנום, ואין לי שום כוונה להכנס לזה כעת.
אבל יונתן היה גדי. וזה עניין אחר לגמרי. הוא היה יפהיפה, ירוק
עיניים ונמוך, כיאה לגדי. הוא היה חכם ומצחיק, כיאה לגדי.
ואני הייתי מאוהבת בו מאוד.
ידעתי שהוא חושק בי, אבל הייתי צריכה לעבוד קשה כדי לפתות
אותו, כל פעם מחדש. עם כל האחרים זה היה הפוך. אבל יונתן היה
גדי, וגם לא הגדי הראשון שלי. זה תמיד אותו דבר.
באותו ערב בפלורנטין הוא לא בא איתי, הוא ישב בכלא אז, ואני
באתי לבד. זה לא היה לי אכפת, והייתי הראשונה להתעורר, השכם,
כמעט עם שחר. דממה תל אביבית שיכולת לשמוע עד קצות העולם, כמו
הנוף ביום צלול מגג בקומה חמישית. עד קצות האופק - הכל דממה
דממה. שאפשר ממש לחוש בקצות האצבעות.
רגע של זיכוך. קתרזיס. אני והשקט.
היה לי טוב מאוד אז.
אבל כאב לי. ידעתי שלא רע לו בכלא, ושעוד מעט ייצא. אבל ידעתי
שהוא לא חושב עליי. לי אין מקום בעולם של גבר מזל גדי. אני עוף
מוזר בעולם של גבר מזל גדי.
הסקרנות של גבר מזל גדי גורמת לו שירעד קלות כשאני עוברת קרוב
אליו, הוא רוצה לשלוח יד ולהחזיק בי, הוא רוצה שאני, כמו איזה
פיטר-פנית, אעוף אל על, והוא, אוחז בשול חולצתי, יתרומם אתי
יחד. כי מזל גדי נולד בלי כנפיים. ועוף מוזר נולד עם.
אבל אני אוהבת גבר מזל גדי. אני מאוהבת בו ממש, ואני מוכנה
לשאת את משקלו, ולהרים אותו איתי אל השמיים.
רק שכשאנחנו לא ביחד, אני רואה אותו ממרום שמיי, רואה אותו
מתהלך על האדמה, ומצליח, וכובש, מנצח ומחייך לעצמו. והוא אינו
רואה אותי.
קשה לו לקחת אותי איתו אל האדמה שלו כשמגיע הרגע לנחות.
רציתי שיונתן יאהב אותי כמו שטל אהב אותי. רציתי את שניהם יחד.
מי שהייתה עם גבר מזל תאומים ועם גבר מזל גדי, יודעת שהם כלכך
שונים זה מזה, שזו אינה בגידה כלל. אלה אינם שני גברים, אלו
שני יצורים מזנים שונים בתכלית, שאינם נכללים באף קטגוריה
משותפת. רציתי לחיות עם שניהם במקביל. והייתה בי תשוקה די
בשביל שניהם, ואהבה די בשביל לתת לשניהם לחוש עטופים ומחוזרים.

רק היום, נינוחה באמבטיית קצף, ערב יום הכיפורים 2007, שקט תל
אביבי מזכך, חשבתי לראשונה שאולי אף לא אחד מן הגדיים שלי רצה
בי באמת. פשוט הגעתי אליהם, עם כל הרוח הסוערת הזו שמגיעה איתי
לכל מקום, הגעתי אליהם כנה ועירומה, ומסרתי את עצמי בלא שאלות
ובשלמות, עד שהם נכרכו אחר החום וההבטחה, ולא אחריי.
יונתן מעולם לא אמר שהוא אוהב אותי, למרות שלפעמים כמעט
והרגשתי נאהבת לידו. אך הוא חזר וציין שהוא מפחד לאהוב אותי,
ככל אחד מן הגדיים שלי, גדי גדי מסיבותיו הוא. ואני אמרתי
לעצמי בשבילו כי הוא אוהב אותי. ניחשתי, ורציתי להאמין. לא רק
מתוך ייאוש וצורך להיות נאהבת, לא רק מתוך הדחף לאיזון - לקבל
בחזרה אהבה בעבור האהבה שאני נותנת. כי אם מתוך הרצון הלא-מודע
להקל על מצפונו. שיחיה בשלום עם עצמו, כשהוא מקבל אהבה אינקץ
ממני, ולא מעניק לי אותה בחזרה.
ברגע מסוים הבנתי שלא אוכל לחיות כך יותר. חוסר האיזון היה
בולט מידי, לא הצלחתי להתעלם ממנו עוד. וזה כאב. זה כל כך כאב.
מכתבי האהבה הכנים והפתוחים שלי אליו, נותרו בלא מענה. דפים על
דפים של הרעפת אהבה והערצה, קריצות ושירים, הכל היה נותר בידיו
כאילו נעלם מן העולם. כאילו מעולם לא נכתב. מכתב אהבה
חד-כיווני הוא חרב פיפיות, בסופו של דבר.
זה כל כך כאב. אני יודעת שאמרתי את זה כבר, אבל קשה למצוא
ביטוי מדויק יותר לתאר את ההרגשה ההיא, וקשה להסתפק בתאור יחיד
שלה.
כשהחלטתי לקחת בחזרה את כל מה שנתתי לו, הוא מחה. בעדינות.
בסמליות. מן מחאה חביבה כזו, כמו נשיקה מדוד, שנותנת לך להבין
שגם אם אין כל קשר רגשי ביניכם, עדיין הוא מחבב עד גבול מסוים,
עדיין הוא קיים בעולמך.
דלות מחאתו הייתה, אולי, החלק הכואב ביותר בפרידה ממנו.
ואז הוא נסע. לקח תרמיל, ונסע לאירופה.
ואז עבר זמן. עשור, או יומיים, אני לא בטוחה. ואז סיבנתי את
עצמי טוב טוב, מנסה לקרצף ממני את העלבון והאכזבה, שקעתי
בנוחיות אל תוך הקצף, עצמתי עיניים, והבנתי. שלא היה אף גדי
שאהב אותי בחזרה. פשוט היה קשה להם לוותר עליי. פשוט היה קשה
לו לוותר עליי.
וזה היה הכל.
מחקתי את מספר הטלפון שלו מן האלפון, השלכתי כל מכתב שאי פעם
כתב לי. התחננתי בפני אלוהים שיקח זמן אינסופי עד שאשוב
לראותו, כדי שאתחזק ואתייצב.
שלחתי יד לגעת בעצמי, והכרחתי את מוחי לראות תמונתו ולשמוע
קולו של גבר אחר עד שהגעתי לפורקן.
ואז השקט הזה, רק המיית בועות הסבון המלטפת, יום כיפורים 2007,
קתרזיס.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"לא לסמים"
משפט בשביל
מי שלא יודע
להתמודד עם
החיים



התולעת


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/9/07 10:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מאיה כותבת

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה