צועקים, מקללים, לא חושבים על אף אחד אחר.

הם לא מבינים, מה שתיהן ביחד עושים פה...

הם לא מבינים איך הם פוגעים באנשים שהם הכי אוהבים בעולם.

ולמרות המרחק ביניהם, המילים ממשיכות לזרום ולא מפסיקים, עד
שכועסים.

עד שהם מבינים איך אנחנו מרגישים... ואז שותקים, ומבינים שטעו,
ואומרים שלא יעשו שוב.

אבל יום עובר, ואותו סיפור חוזר שוב ושוב... זה הגיע למצב שזה
כל מה שקורה. כל היום,

אין צחוק, או שמחה, יש רק עצב, כעס, פחד מהעולם, פחד מהם, מה
הם יעשו עכשיו?!

וברגע שנחליט לברוח, הם יבינו מה עוללו, מה הם עשו, לדבר כל כך
יקר ערך זה,

וישנאו את עצמם, שנאה כל כך חזקה, שלא יוכלו להתנחם אף פעם, עם
אף אחד...

וכל מה שיהיה חרוט בראשם... זה הזיכרון... שלנו... שלי...
לבד... בלעדיהם.