יום כיפור קרב ובא והשנה אני רוצה לבקש סליחה מבן אדם אחד מאוד
חשוב - מעצמי.
סליחה שהייתי טובה מדי, סלחנית מדי, פתוחה מדי, זה לא יקרה
יותר. איך כל פעם אני מוצאת את עצמי כותבת את אותו מכתב בנוסח
דומה רק עם שם אחר למעלה. אותו מכתב נעלב, מאוכזב. וכל פעם
כותבת שנמאס לי. ומגיעה למסקנה שהייתי חשופה מדי ופגיעה מדי,
ולכמה ימים נסגרת. בוכה קצת, מצבי רוח משתנים. ואז נפתחת וכמו
מעגל סגור, לא עובר הרבה זמן עד שנפגעת ונסגרת שוב. מרגישה שכל
פגיעה כזאת מחשלת אותי, אך גם מחלישה אותי מפעם לפעם. ואני לאט
לאט מאבדת את כל החברים שהיו לי, ודברים שפעם היו מאוד חשובים
כבר לא נראים כך בעיני, ודברים אחרים כמו צבא תופסים את המקום
הזה בחיים שלי. ואני תוהה אם זה הצבא שעושה את זה לאנשים,
שגורם לריחוק הזה, או שהבעיה היא בעצם בי ואנשים כבר לא רוצים
בקרבתי מסיבות כאלה ואחרות. ואני כותבת את זה בדמעות עכשיו, כי
אני כל כך צריכה את האנשים האלה בחיים שלי עכשיו, והם לא כאן.
והם לא יעזרו לי כשיהיו לי חמש התנסויות בבת אחת, והם לא יהיו
שם כשאני אהיה במשבר, והם לא יהיו שם כדי לראות אותי צועדת על
מגרש המסדרים. מה גורם לבן אדם להיות במשך שנה וחצי החבר הכי
טוב שלך ופתאום ביום אחד להעלם כאילו כלום? ואני שואלת את עצמי
על מי עוד נשאר לי לסמוך? ומי מבטיח לי שהחברים הכי טובים שלי
עכשיו יהיו כאלה גם בעתיד? שמי שאומר "אני כאן בשבילך תמיד"
הוא באמת כזה? כי אנשים אלופים בלדבר. ואנשים כאלה ממש גורמים
לי להטיל ספק באנשים בכלל. ואולי אני כבר לא כל כך מאמינה
באדם. ואם באלוהים אני לא מאמינה ובאדם הפסקתי להאמין, אז במה
נשאר לי להאמין בעצם? ומי ייתן לי תשובה לכל השאלות האלה,
שקודחות לי במוח יום ולילה, שמונעות ממני לישון כשכל הפלוגה
כבר מזמן בחלומות?

אני מתגעגעת...

10.9.07

לילה לפני בר-אור אמצע, שבוע 5 של קורס קצינים.