"כל מה שתגידי עכשיו יהיה חסר משמעות.אני לא מאמין שהפכת לכזאת
שלילית. איבדת אמון במה ששלנו/" הוא אמר תוך כדי כסיסת
ציפורניים.
אין "שלנו" יותר זאת הבעיה.כבר שנה וחצי המושג "שלנו" לא קיים
אצלי יותר.
יום שבת בבוקר, שנינו במיטה אחרי לילה ביחד. עוד בקושי
התעוררתי ושוב פעם המועקה הזאת ממהרת לבוא.
"אל תעשי את זה, את תתחרטי." הוא אומר ואוחז בידי. נעניתי
לליטופיו, לקחתי את ידו והנחתי אותה בין שתי הידיים שלי. אחרי
כמה ליטופים מצידי הוא מלטף את פניי ומנשק אותי. "למה זה תמיד
קורה לנו".אני מנשקת את ידיו שחופנות את פניי. "די, מספיק.זה
לא יעזור עכשיו.אני רק רוצה בטובת שנינו".
אין לי כוח, אני עייפה.אין לי חשק להיכנס לוויכוחים איתו
עכשיו. אני יודעת שנגיע לרגע שבו העקשנות שלו תהיה בלתי נסבלת
ואז אני שוב אתהה אם הוא באמת רוצה לנסות שוב או שהוא סתם
מתעקש על עקרונות מזופתים. אני רק רוצה שינסה להבין למרות שאני
יודעת שזה חסר סיכוי.

"אתה רוצה קפה?"
"נגמלתי כבר. שכחת?"
"אה, נכון. איך יכולתי לשכוח."

אני שונאת את ההתחכמויות הקטנות האלה שלו.נשבר לי. זה בדיוק
אחד הדברים שהזכירו לי למה העפתי אותו מההתחלה."לאן את הולכת?"
הוא שאל בתמימות.
"למטבח. כשיתחשק לך, תצטרף".נמאס לי לפחד יותר.זה ההבדל
בינינו.אני, כזאת פחדנית ומרעילה את עצמי כל פעם בשטויות והוא,
כל כך בטוח בעצמו חושב שהוא יכול לקחת לעצמו כל מה שהוא רוצה
כמו ילד קטן. אני לא רוצה לגרום לו להבין איך אני מרגישה. אם
הוא לא קלט את זה מזמן אז כנראה שמשהו משובש ביחסים האלה
מההתחלה.
ברור שהוא לא יבין. טיפשה שכמותך.
הנה שוב אני מלקה את עצמי בזמן הכנת קפה, כמו בכל שבת בבוקר.
אני לא אחזור על טעויות עבר.
"את חשובה לי. אני כבר לא יודע מה לומר." הוא מלמל לעצמו תוך
כדי הליכה לקראתי.
אסור היה לו לחזור.יש לי את כל הסיבות.הוא חושב שהוא מערער
אותי עם ההופעה הפתאומית שלו בדירה שלי. ילד קטן שלא מבין כלום
מהחיים שלו.

"ורד,אני רוצה לנסות שוב, באמת".
"תגיד איתמר, אתה לא חושב שאיחרת את הרכבת? רק בגלל שחזרת
מהטיול שלך בדרום אמריקה, הופעת כאן בלי הודעה מוקדמת, זיבלת
לי את השכל על זה שהתחלת לחשוב ברצינות על החיים והגעת לתובנה
מעניינת זה אומר שאני צריכה לחזור אלייך על ארבע?"
"אני לא אמרתי דבר כזה."
"לא אכפת לי מה אתה אומר. אני רוצה שתלך, אני מתחרטת על
אתמול."
"אל תהיי קרירה כל כך, תני לי לפחות צ'אנס. את יודעת כמה אני
חושב עלייך?" ניסה להושיט יד וללטף אותי.
"אני אהיה קרירה כמה שמתחשק לי, ואל תיגע בי. תהיה מועיל ותלך
לעשות בדיקת איידס או משהו".
"את מגזימה. את יודעת שלא הייתה לי שם אף אחת".
"מאיפה לי לדעת אם זיינת שם ואם כן אז את מי או את מה. ואפרופו
זיינת. מה שלום מורן באמת?"
"את יודעת שנפרדנו כבר".
"אלא מה. תמיד נמאס לך בסופו של דבר. אתה צריך למצוא שעשוע
חדש"
"אני לא מאמין בכלל שאת יורדת לרמה הזאת".
"ידעתי שאסור לי להיכנס לזה שוב." סיננתי לעצמי
"מה אמרת?"
"שאתה בחיים לא תבין אותי, לא משנה כמה תנסה.תסתכל על הפער
בינינו."
"מה זה, בגלל שאני קטן ממך? באמת ורד, אל תנפחי את זה סתם. זה
אף פעם לא הפריע לך."
"כנראה שעכשיו כן."
"טוב, אני עוצר את זה כאן."

הוא הלך לחדר שלי, לקח את הבגדים שהיו זרוקים ברחבי החדר
והתחיל להתלבש. פתאום תקפה אותי חולשה נוראית והייתי חייבת
לשבת. הרגשתי סחרחורת איומה והכל התערפל סביבי.
עבר כל כך הרבה זמן מאז שראיתי אותו בפעם האחרונה שאני כבר לא
זוכרת בבירור את סדר הדברים. בגלל זה אני טורחת להאשים את עצמי
האשמות שווא. העבר שלנו המאיס עליי את החשק למערכות יחסים
חדשות.ולתת לו עוד סיכוי זה יהיה בפירוש להיכנס אל מיטה חולה.
מאיפה אני יודעת שהוא לא ילך וימצא עוד איזו "מורן" אחת שתעביר
לו את הזמן כשאני לא אהיה לידו? זה מרגיז אותי, להיות מוטרדת
שוב מהשאלות האלה. הוא לא צריך לגרום לי להטיל ספק.
היה לי טוב לבד, באמת שכן.
"דברי איתי אחרי שתתאפסי על עצמך. אני יודע שתתחרטי." אמר
בביטחון גמור ויצא מהדלת.
הלכתי לעשות לעצמי איזו אמבטיה מרגיעה אבל העקשן סרב לצאת לי
מהראש. כל הימים הטובים שלנו יחד וכל הזיכרונות פתאום הציפו
אותי מחדש. הרגשתי כמו ילדה בת 16 כשדמעות התחילו להציף אותי.
"מה אני עושה..." מלמלתי לעצמי.
אני לא יכולה.אני לא יכולה שוב להכניס את עצמי למעגל הזה שאין
יציאה ממנו.מעגל שמלא בחוסר ביטחון, אי-שקט נפשי ופחדים. כל כך
הרבה פחדים.
הוא, חזר כמו האביר על הסוס הלבן. קפה אחד, קצת זיוני שכל והופ
אנחנו במיטה כמו בימים הטובים במעשה "אהבים" נוסטלגי מלא
תשוקה. אני כזאת פתטית. הריקנות הזאת שהציפה אותי אחר כך
ששכבנו במיטה לא הייתה שווה את זה. הוא ישן כמו איזה תינוק,
שינה שלווה בלי הפרעות בזמן שאני הרגשתי מטונפת מבפנים.
שיט,הטלפון מצלצל. זה הוא?

"היום בתשע וחצי את אצלי בבית".
"אני מנתקת, תזהר."
"את לא יכולה להגיד לא לפסטה שלי."
"זה מפתה, אבל אני אאלץ לוותר על התענוג."
"תני לי לפצות אותך, הייתי שמוק, אני יודע. אבל אני.."
(קוטעת) "שונה עכשיו. אני יודעת. שמעתי כבר."
"את מפחדת. זה הקטע שלך. את פחדנית עלובה."
"צודק, אני מפחדת." אמרתי בציניות גמורה.
"את מפחדת שאני אכבוש אותך שוב. את יודעת באיזו קלות זה
קורה."
"אכבוש? מה אני, אחת המטרות שלך?.תעשה טובה, רד מזה."
"די נו... ורד, תבטיחי לי שתבואי."
"אני לא יכולה להבטיח דבר כזה.  מי יודע, אולי אתה עלול לאכזב
שוב, כהרגלך. עכשיו תעשה טובה תפסיק להציק לי ולנצל את החולשות
שלי. זה שאתה מכיר אותן כל כך טוב לא נותן לך לגיטימציה.
"את כזאת דרמה-קווין. בכל מקרה, אני אחכה לך."
"מצוין, תבלה עם הפסטה. ביי"

פתחתי את הארון כדי להוציא איזו סחבת בית לשים על עצמי
ולהתארגן לערב מול הטלוויזיה עם סרטי רווקות משנות ה-90'.
בתוך הארון בין התכשיטים שמונחים שם מצאתי את זוג העגילים שהוא
קנה לי באותו לילה במסעדה שהוא סיפר לי שהוא נוסע והציע לי
להצטרף אליו. ביטלתי אותו מבלי לחשוב פעמיים בתירוץ שאני
מבוגרת מדי בשביל השטויות האלה.
זה קשה.להעסיק את עצמי במחשבות כאלה שהרצון לראות אותו מתפשט
בי מבפנים ואני מתמלאת מין חום שמשכיח ממני הכל.
תחושת הבדידות מערימה עליי ואני מתחילה להתארגן לקראת יציאה.
עכשיו הוא יחשוב שאני צפויה מדי.
אוי, למי אכפת מה הוא יחשוב. גם לי מותר להרגיש קצת בודדה
לפעמים.

כשהוא פתח לי את הדלת הוא לא אמר "אמרתי לך" ולא גער בי על כך
שבאתי. הוא אפילו לא היה מופתע מדי. הוא תפס אותי במותניים,
קירב אותי אליו והתנפל עליי בנשיקות. אחר כך הוא נתן לי נשיקה
קטנה על המצח ואמר "תודה." עם חיוך ענק שהתפשט על פניו ועיניים
בוהקות, כמו של ילד קטן.