אני נורא אוהב אדום, השיער שלה, הגוש קטשופ שהיינו מתחלקים בו
במסעדות המבורגר, הלק שיום אחד היא שמה ברגליים, סתם כי חשבה
שזה יפה, התמונה מההופעה עם העיניים האדומות, השימלה הדקה
ההיא, לפני שיצאנו לכיכר, הפשלתי אותה קצת ושכבנו מהר, יצאנו
מהבית, עדר האנשים סינוור אותי, חייכתי כמו טמבל,
עם הסוד הקטן של מה שעשינו לפני 5 דקות מרחף סביבי.

ואז זה נגמר, נגמר לה.
ומה אפשר לעשות, להגיד שעדיף לאהוב ולאבד מלא לאהוב כלל,
זה לא אומר לי כלום.
לנסות לתקן? זה לא עבד, היא לא תנור מקולקל.
אז סיימתי את זה, כי מה כבר נשאר, לא לאהוב כלל.


תמיד היינו מתחרמנים במכונית בדרך הביתה,
אני הכי אוהב רמזורים אדומים.