שבע שכב על מצע של עץ, מיטה של יוגה פרושה מתחתיו, קוויה
הלבנים נוטים לגליות ימית.
שבע נח באלכסון מרשה לעצמו לתפוס מרחב. לו בת זוגתו הייתה פה
ודאי הייתה מתעצבנת. אבל היא לא כאן והוא אפאטי עשוי מנייר,
עצים נוזלים ממנו והלאה. בדיוק שבעה עצים ולא יותר על רקע לבן.
המיטה אינה מוצעת, גילגלתי בה סושי לפני יומיים פיסות אצה
מרשרשות על פניה ומזכירות לי ים.
שבע משתלט, הפינות שלו עגולות. הצל של שבע מוטל על המצע. הוא
נוגע לא נוגע כמעט מתעופף. החוטים הלבנים תופרים אותו לרצפה.
הוא אינו יכול להתרומם.
חתיכת ליכלוך בפינת המיטה התעטשה והוא גבו אליה. היא אינה
יודעת איך הוא ניראה מאחור, "מי שמביט בי מאחור לא יודע מי
אני" כך שר לעצמו שבע כשהתרחב על המיטה המכווצת. |