אתם אולי לא תבינו, אבל מעבר למונולוגים אין לי הרבה מה לתת
פה.
דמיון מפותח אין לי.
אולי החלומות שלי הם מעבר לכל דמיון, אבל כשזה עוסק באחרים,
אני יבש כמו חומוס שישב בחוץ שבוע.
בכל אופן, מסתבר, שבבלוג שלי, אני כבר לא יכול לכתוב בפתיחות.
היא קוראת שם.
האקסית.
האהבה הראשונה.
האהבה האמיתית.
האומנם?
תראו, הייתי משוגע עליה. מטורף. לא ראיתי בעיניים. היא זרקה
אותי פעם אחת. בכתה שנחזור. וזרקה אותי שוב.
הפעם היא החליטה שהיא שונאת אותי.
לא עשיתי לה כלום.
זה מביא אותי באמת למחשבה על קיום אהבה אמיתית הדדית בין שני
אנשים.
כי אותה אהבתי כמו איזה עיוור, שאפילו מקל הליכה לא מורה לו
לאן להגיע. והיא, קרה. שנה ועשרה חודשים, וגם כשהיא אמרה לי
שהיא אוהבת אותי, זה לא היה בשיא התשוקה. אולי בפעמים בודדות,
שבהם היא הבינה שאני העוגן שלה. הדבר שהכי אהב אותה בעולם הזה,
ושעליו היא יכולה להישען בעיינים עצומות. כמו עיוורת.
רק שעיניה תמיד היו פקוחות. תמיד היא ידעה שהקשר יסתיים. תמיד
היא הכינה עצמה ליום שאחרי.
גם אני, בסופו של דבר. רק שאני באמת אהבתי אותה, ולכן עצוב לי,
גם חודשיים אחרי.
אני לא יודע אם יש אהבה שהיא שווה משני הצדדים.
אני לא יודע אם אי פעם אוכל למסור את עצמי בכזאת טוטאליות,
לאהוב מישהי בלי גבולות, עם תשוקה אינסופית.
אומרים שאהבה ראשונה זוכרים כל החיים. אני מקווה שהיא לא תפריע
לי בחיים.
אני מכיר את עצמי. תמיד תהיה לי סיבה להסיט את המחשבות שלי.
אבל הבפנים, הבסיס, הקרקע שלי, מלאה באהבה אליה. עדיין. איך
מחליפים את לוח האם?
סטוצים לא עוזרים. אלכוהול לא עוזר. רק אהבה תעזור, אני מניח.
אבל יכולה לבוא אהבה אמיתית אחרי אהבה טוטאלית לא הדדית?