רועי. נעים מאוד. בן 16. צבר אמיתי. אז אם את בעניין, זה האי
מייל שלי: Royee@mail.com

המחשב המשרדי הישן כבר העלה אבק מבפנים.
רוב המשפחות בארץ כבר לא משתמשות במחשב כזה. אבל זה מה שיש.
הוא יושב מול המחשב. מקליד את מילותיו בזהירות, מודע לגורליותה
של כל מילה. בבית הספר יש מעט מאוד אנשים שמתייחסים אליו. הוא
בחור מוכשר, מבין הרבה במחשבים ומתעניין בהיסטוריה ישראלית.
יותר מהכול רצה להיות ישראלי. אבל הישראלים לא רואים אותו
בכלל, שלא לדבר על הישראליות. וכך הוא לבד, מחפש את עצמו במחשב
הישן, באינטרנט.
הבית בחיפה כבר ראה ימים טובים יותר. כשהגיעו לארץ, הוא ואמו
בחרו לגור בחיפה מכיוון ששם הסיכוי להיות בין דוברי רוסית היה
גבוה והקל על תהליך הקליטה הקשה.
מבעד לתריס חודרות קרני שמש בודדות, מדגישות חלקיקי אבק. החדר
צנוע. פסנתר ישן ומפת תחרה מצהיבה מונחת עליו, מוסתרת חלקית על
ידי אגרטל שהפרחים שהוטלו בו יבשו זה מכבר. הקירות צהובים
ומתקלפים. על הקיר תמונה של נטשה, אחותו הקטנה,  מחבקת את
הכלבה המשפחתית מבלארוס, ויקי. ויקי לא עלתה עמם לארץ. גם לא
נטשה אחותו. אביהם ברח איתה לאוקראינה כששמע שאמם רוצה לעלות
לישראל. מספר שנות גירושין לא הקהו את הרגשות המעורבים שהיו
בין ההורים. המחשבה שאשתו תיסע בעקבות משפחתה לישראל ותיקח עמה
את ילדיהם המשותפים הטריפה אותו על דעתו. בלילה שלפני הטיסה
הגיע לביתה, חטף את בתם וברח. עשרה חודשים חיפשה אותם ברחבי
המדינה, ומשנואשה עזבה עם בנם הגדול רועי והגיעה לישראל.
זיכרונות בתה והמחשבה כי לא תראה אותה עוד, מייסרות אותה בכל
לילה והיא כבר אינה שפויה כבעבר. ורועי, הוא ילד בוגר. דואג
לאמו השרויה במרה השחורה. מדי פעם, כאשר אינה יוצאת לעבודות
הניקיון הוא מוצא עבודות מזדמנות כדי להביא מעט אוכל הביתה.
וחולם חלומות.
עכשיו לילה. זהו סוף השבוע ורועי אינו מבחין בשעה. הוא יושב
מול המחשב ומחפש ומחפש... העברית השגורה בפיו צחה. הוא משקיע
רבות בלימודיו וחושב כי אם ילמד את ערש הישראליות יסתייע בידו
להשתלב בחברה. רועי גם מומחה לצ'טים ובלוגים ואם היה אפשר
לעשות תואר מזה, הוא כבר היה דוקטור.
מחשבותיו מחודדות ולבו פועם בחוזקה בעודו סורק את רשת
האינטרנט, מתחזה לאנשים המרוחקים ממננו כמרחק מערב ממזרח...
מלכתי היקרה, אני אהיה מלכך האוהב! היכן אוכל למוצאך?
בוקר.
אמו של רועי נכנסת לחדר המוגף. היא פותחת את התריסים ואור צהוב
חודר לחדר האפל. רועי נרדם על המקלדת. היא נוגעת קלות בכתפו
ומעירה אותו. בני היקר, מה יהיה איתך? רועי פוקח את עיניו.
שריריו כואבים. הוא ממצמץ ומביט באמו. נקודות של אור מנקדות את
פניה הכחושות הנראות מלאות יותר בבוקר זה. אני יוצאת קצת
לקניות, היא אומרת. תהיה ילד טוב ותסדר פה קצת, בסדר? הוא
מתמתח לאחור ומביט בפניה. מזמן לא ראה אותה כך, נמרצת. המראה
נוסך בו תחושת אושר מהול בעצב וגעגועים על  כך שזמן רב לא ראה
אותה כך. בסדר, אמי היקרה. היא נושקת לו במצחו ויוצאת החוצה.
מבעד לחלון הוא מבחין בה תופחת קלות על שערה בדרך לתחנת
האוטובוס. הוא שב למחשב.
זהו. הגיע הזמן שאתחיל להזדהות בשמי ולהציג את מי שאני באמת.
הוא נכנס לבלוג של הנערה שאותה הוא אוהב. כמו כולם, גם היא
אינה מבחינה בו כאשר הוא עובר לידה במסדרונות בית הספר. תשוקתו
אליה אינה יודעת שובע. יותר משאהב אותה, אהב את שייצגה בעיניו.
הוא קרא לזה תמצית הישראליות. שפתה המיוחדת רוויה בסלנג מרדני,
שפת גופה המשדרת בטחון עצמי שכה אופייני לילידי הארץ וחיוכה
מלא הפה שאינו מתבייש לעולם וכמו קורא לך לחייך בחזרה...
זהו רגע האמת. הסימן הקטן בתחתית המסך מראה כי מאי גולשת
עכשיו. הוא נושם עמוקות וביד רועדת לוחץ עם העכבר על הסימן
הקורא לה לדבר איתו. להפתעתו הרבה, היא מסכימה ולוחצת אצלה על
אישור. תמונת הוידיאו מתמתחת על המסך והוא רואה אותה, את שערה
השטני הארוך ואת חיוכה הכובש. לבו נאלם דום והוא אינו מסוגל
לדבר. יורי? היא שואלת. דבר אינו מוציאו מכליו כמו אזכור שמו
הישן, הגלותי, הזר...  אט אט הוא מצליח להירגע.
לפתע היא אינה יפה כבעבר. חיוכה נראה לו מלגלג פתאום. זאת
הייתה טעות. למה הייתי צריך את זה? הוא מנתק את חיבור
האינטרנט.
עכשיו רועי צועד ברחוב. השמש הישראלית קוראת לו ללכת לכיוון
הים. הוא מסיר את אפודתו הדהויה ואת חולצת המשבצות המכופתרת
ונשאר רק עם גופיה לבנה. עורו הלבן סופג את קרני השמש בשקיקה.
הוא משליך את בגדיו ונעליו תחת סוכת המציל וצועד יחף על החול
החם. קבוצת ילדים המשחקים בתופסת צדה את עיניו. הם קוראים
וצוחקים אחד לשני בעברית. מה הייתי נותן כדי להיות כמוהם, הוא
חושב. לפתע הוא מבחין בדמות מוכרת. הוא מתקרב ורואה את אמו
מחובקת עם גבר לא מוכר ובוכה. ביניהם ילדה קטנה בוכייה אף היא.
הגבר עומד כשעיניו עצומות בחוזקה. אמו מבחינה בו, מוחה את
דמעותיה וקוראת לו להתקרב. יורי, תכיר - זה אבא.
פניו מאדימות.  לא יורי, אמא. רועי!