הוא הרים את מבטו מהכרית..
וראה שאת שם לצידו.
הוא שם את ידו בידך,
והניח אותן בחיקך.
ואז במבט בוהק.
הוא שאל:
"איך יש לך את הכוח תמיד לשמוח?"
את, מופתעת במקצת,
חשבת קצת על השאלה ואז.
ענית לו בשקט:
"אתה לא יודע כמה השמחה הזו שאתה רואה.
היא בעצם כאב עטוף במסכה.
אתה פשוט לא רואה את העצב העצום.
שחודר ללב ולא מרפה. עד שאתה שייך לו"
הם הסתכלו אחד על השני במבטים תוהים,
ולאחר דקה או שתיים הוא השיב:
"אז למה את שמחה?
הרי ההורים מנוולים,
וכך גם האנשים.
את כל היום בוכה,
ואין לך מנוחה.
אז למה? למה להמשיך לעטות מסכה?"
היא ענתה בקול רועד ללא היסוס:
"אני שמחה כדי לשמח אותך.
המסכה שלי היא בשבילך.
כי אני יודעת שמבחינתי זה בסדר לכאוב,
כל עוד אותך אני יודעת לאהוב".