לדניאל היקר.

נראה לי שמישהי בילתה כאן את הלילה אתמול.
זאת אומרת, היא כבר לא פה, בטח העפתי אותה עם מונית לבית שלה,
אתה יודע איך זה עובד, לא?
רק שתדע שאני באמת מאוד מקווה שאתה לא מארח בחורות ללילה בגלל
שאתה מרגיש חובה. אתה צריך להבין שדברים שנעשים מתוך חובה אין
להם ערך.
יש כאן חזייה פרחונית, ואני, ובכן, לא יצאתי לקניית לבנים כבר
זמן מה.
מה אתה חושב, אני אידיוט שהעפתי אותה? מה אני מקשקש? ברור שאתה
חושב שהמוסר שלי שווה לתחת או משהו כזה. צודק.
אבל אני מרטין, מותר לי הכל, מה גם שאני בקושי נמצא כאן
שבועיים ברציפות עד שאני מתחפף ללונדון.
אני לא אוהב להיות פה כל כך, אבל אני מרגיש חייב לאהוב את
המקום הזה במידה מסויימת, לפחות כדי שההורים שלי לא יקחו לי את
בית החוף שקנו לי פה.
היית פה כבר, אתה יודע על מה אני מדבר. אני רק צריך להטות את
הגוף שלי בזווית חדה כדי לראות איזה מאה בחורות משתזפות ללא
חלק עליון.
תשמע, אם יש משהו טוב בארץ הזו זה  שרק בעיר הזאת אפשר להעיף
בחורות הביתה במונית ולא להרגיש כמו חרא גדול, מה זה אפשר?
צריך! זו חובה.
כשאני חושב על זה עכשיו זה סוחף אותי לדבר ככה על שתי ארצות,
אני מרגיש שאני מדבר על שתי נשים שלא יודעות על קיומה של
השנייה, וזה אסור וזה מרגש את הדם הכחול בורידים שלי.
אני אספר לך סיפור מגניב, ובאותה הזדמנות גם אבקש ממך בקשה,
שאני מאוד מקווה שתסכים לבצעה בשבילי, אבל אל תדאג יש לך עוד
הרבה זמן לארגן את זה.
לפני כמה חודשים סבא שלי נפטר אחרי שבץ, או התקף לב, אני לא
בדיוק יודע מה. רק יודע שזה אחד מהדברים האלו שהורגים אנשים
מאוד מבוגרים.
בכל אופן, אי אפשר להאשים אותי שאני לא זוכר. זה לא כאילו הוא
היה זוכר מי אני.
כל פעם שביקרתי אותו הייתי כל אדם אחר חוץ ממרטין.
הייתי מגיע לבית האבות והייתי מוצא אותו על קו החוף מעיף
עפיפונים בתחתוניו הלבנים-מלוכלכים וחלוקו בצבע תכלת דהוי.
הוא היה מספר לי כל מיני סודות על המשפחה המצוחצחת שלי.
זאת אומרת, מי היה מאמין שאבא שלי, מר נדלן, היה סוחר בסמים
בגיל שלי, הוא והחליפות היקרות המכוערות שלו.
בכל אופן, חרגתי מהסיפור ומהבקשה החשובים באותה מידה.
כשהגעתי ללוויה של סבא מקטרת [כי הוא תמיד היה מעשן מקטרת
ומעיף עליי את העשן], עמדה מולי מזרקת שמפניה מאבן.
אתה מבין את הבנדיט הזה? ביקש בצוואה שלו שבלוויה שלו יגישו
שמפניה בלי סוף.
מלך, אני אומר לך, אין לי מושג איך לא ידעתי שהייתה לו כזאת
קלאסה, לחגוג את המוות של בכזו שמחת חיים.
מה שאני מניח שאני מבקש ממך, זה שבלוויה שלי תסדר לי מזרקה
כזו, אני באמת מרגיש שאני רוצה לחגוג את המוות שלי, כפי שסבא
שלי חגג אותו.
כמו שאמרתי, אבל, יש לך הרבה זמן לסדר לי את זה. אני מתכוון,
בלי לחץ.
עכשיו אני מכין מזוודה, ובכן, למען האמת תיק גב, אתה יודע שאני
לא צריך הרבה דברים.
קונדומים, מברשת שיניים, מזומן וזוג גרבי המזל המסריחים שלי,
אלו עם הציורים של הכדורגל, שאמא  שלי חושבת שזרקתי בניקיון
הסתיו שעבר.
בכל אופן, תשתדל לא להתגעגע אליי יותר מידי אם אתה יכול, ואם
לא תוכל להתאפק, השארתי כרטיס טיסה פתוח ללונדון. אי אפשר
לשנות את היעד, דרך אגב.
אני מכיר אותך יותר מדי טוב בכדי להשאיר לך אופציה לשנות את
היעד.
אם אני נותן לך מתנה תיקח אותה או לא, אל תחליף אותה. מה קרה
לכוונות? זה כבר לא מקודש כמו שזה היה פעם. בחיי, אני אומר לך,
החיים האלו במגמת ירידה חדה.
הלוויה הזו, של סבא הגדול, הייתה פה. אתה יודע איך זה, מרגישים
חובה לקבור אותו פה, למרות שלפני הלוויה שלו רגלו לא דרכה
במקום הארור, המאוד מקולל הזה.
שאלתי למה זה ככה, בתמימותי. אתה יודע מה ענו לי? שהדם בורידים
שלו הצביע שצריך לקבור אותו פה.
מה רע לו איפה שהוא היה עד עכשיו, בארון קבורה, עם אספקת פרחים
רעננים בכל יום, בשווי אלפי לירות שטרלינג בשנה.
בעצם, מה זה משנה לי, אני סתם אחד שלא מבין כלום מהחיים שלי,
אני יודע. אני יודע שיש לי עוד הרבה מה ללמוד, וחוץ מזה, אני
חושב שגם בהלוויה שלו סבא המשיך להעיף את העפיפונים היפים
שלו.
ההורים שלי רשמו אותי לבית ספר לאומנויות. יוקרתי.
הם אמרו שהם זיהו את הפוטנציאל האמנותי שלי כשהם הבינו שאני לא
קומוניקטור מעולה כמוהם, ואמרו לי שאם אני לא מטריאליסטי
מספיק, שלפחות אעשה משהו עם החולמניות שלי.
זה אומר שאני הולך לא לכתוב לך לתקופה מסוימת, אז זה יותר תלוי
בך עכשיו, אתה יודע, הקשר בינינו, החברות הזאת.
לא יודע מה זה, מה זה משנה בכלל?
אני אוהב אותך, אחי, אתה יכול לשלוח לי מכתבים או להתקשר או מה
בראש שלך. אני מבקש, אל תתבייש.
למרות שהם הציעו לי את זה אני די מתרגש, אני רוצה להצליח
בלימודים שלי.
מזמן לא רציתי באמת.
חוץ מזה, אני בטוח שאני אכיר שם כמה חברות חדשות ליחסים
הסקסואליים שלי, או לפחות ליחסים המוניציפאליים.
אני מקווה שתחזיר לי מכתב, מעניין אותי מאוד מה שלומך ומה קורה
איתך.
אל תשלח אותו מהר מידי, תן לכמה דברים לקרות לפני שאתה שולח,
כדי שיהיה לך דברים חדשים להשמיע לי.

שמור על עצמך, אחי ותבוא לבקר אם תתגעגע.
מרטין הגיבור.

..


דני שלי.

אני מקווה שזה בסדר שאני קורא לך ככה, פשוט אף פעם לא היה לי
חבר עם שם חיבה, ואני די מחבב אותך, עליי להודות.
כך את זה כמחמאה מהסוג הנדיר, אני לא מת על חלוקת מחמאות, לא
לי ולא לאף אחד אחר. אי אפשר לדעת כבר למה אומרים לך משהו טוב,
תמיד יש איזה מניע פישי שמריחים אותו ממרחק מיליון יארד בערך.
עדיין לא באת לבקר אותי, אני מזכיר לך שהכרטיס פתוח ואתה יכול
להגיע מתי שתוכל, מתי שתרצה.
קיבלתי את המכתב שלך כמובן. בגלל זה אני כותב לך, אם לא היית
שולח לי תשובה לא הייתי מטריד אותך, תהיה בטוח.
אמרת שאתה מתכנן טיול בדרום אמריקה, הא? אני קצת מתחרט שלא
השארתי לך אופציה לשנות את היעד של הכרטיס, כי מהתיאורים שלך
את הנופים שאתה לא יכול לחכות לראותם אני יודע שאתה מצפה לטיול
כמו שאני מצפה לקצת הגינות מהמשפחה המחורבנת שלי.
אתה לא תאמין איך היה בישיבה של מורים, הורים ותלמידים של הבית
ספר החדש הזה ששלחו אותי אליו.
אלוהים, הם ממש העריצו אותי, פרסו שטיח קטיפה אדום וכמעט קדו
לפניי.
אמרו למורים שלי שהם גאים בי שהתקבלתי, אבל למעשה לכל הצדדים
במפלגה היה ברור שהתקבלתי בגלל השם והכסף שלנו.
כשחזרנו הביתה שמתי לב שאחייני לוטש בי מבטי נאצה, וממש התחלתי
להתעצב מזה. אני הרי אוהב אותו, הוא בחור קטן משוגע, שמרבית
היום מסתובב עם תחתוניו על ראשו, או הולך עירום, או מנשק ילדות
קטנות. זה מצחיק, אם תראה את זה תגיד "זה קזנובה, זה".
בכל אופן, זה עדיין קצת מציק לי שהוא התחיל לשנוא אותי, זאת
אומרת כי אין לי הסבר לזה, לא עשיתי לו כלום, וכולם מתייחסים
אליי כאילו עשיתי משהו שהוא לא כשורה, והייתי מבין אם היו
אומרים לי מה, אבל לא אומרים לי מה.
אני סתם מסתובב עם קלון במקום עניבות מקושקשות ונאלץ לשתוק, כי
אם אני מדבר הוא צורח וכולם כועסים עליי.
פגשתי בחורה ממש יפה בבית ספר הזה. היא די נחמדה, אבל בעיקר
יפה.
יפה כמו הלילה. קוראים לה לונה, והיא לומדת בקורס אחד איתי של
ציור באקוורל.
לפעמים ממש נדמה לי שאני צריך ללכת על הגבעה שני צעדים, להושיט
את היד, ולקטוף אותה מהשמים. בכזאת קלות, אתה מאמין?
אבל במציאות היא הרבה יותר קשוחה ואני הרבה פחות מעוניין.
אני רק מסתכל עליה מידי פעם כי היא מונחת טוב באישוני שמהזמן
האחרון שראית אותם הצרו.
יש לה צבע עור צהוב כזה, אבל היא לא סינית או משהו. למעשה, היא
משהו בלתי רגיל, אבל אני לא יודע מה. אני עדיין מנסה להבין.
יש לנו נקודת חן באותו מקום בדיוק, אתה יודע, זאת שמעל עצם
הבריח, או שאולי זה לכלוך שהיא לא ממהרת לשפשף במקלחת.
דיברנו כמה פעמים, אם אני רוצה אני אוכל להיות איתה, אבל, לא
יודע, עד שאני לא אבין מה היא אני לא רוצה, יש מספיק בחורות
אחרות כאן בבית ספר בשביל כל הבחורים בעולם, כולל כולם.
שמחתי לשמוע שטוב לך כמו שאתה עכשיו, מזמן לא ראיתי אותך
מאושר.