"שינויי מגמה, קפיצות חדות, סטיות בלתי מוסברות, והקיצור, כל
דבר היוצא מגדר הרגיל" עליו לחפש, כך אמר לו המזוקן בעודו דוחף
לתוך ידיו את ערימת התיקים המאובקת. מיד לאחר מכן שלח המזוקן
יד מאובקת לא פחות, אצבעה השעירה, המוכתמת בדיו, מצביעה מטה,
"חדר 232". "מה?" ענה העלם מבולבל. "החדר שלך, חדר מס' 232",
ענתה האצבע נרגזת ושילחה אותו לדרכו. זמן מה אבד העלם בתוך
מבוך המסדרונות הקודר, מנסה למצוא שיטה והיגיון במספור החדרים
אך ללא הועיל. דומה היה כי כבר חלף מאות פעמים באותו המקום,
מול אותה הדלת האפורה, חסרת כל תו מאפיין, העתק מדויק של
שכנתה, ושל שכנתה של זו, ובעצם של כל הדלתות שראה במקום זה.
והנה, רגע לפני שכבר גמר אומר להתייאש מן החיפוש ולחזור מבויש
אל המזוקן, חייך אליו הגורל ונמצא עומד מול פתח דלת חדר מס'
232.
הדלת, שהייתה כאמור, ככל דלת אחרת במקום, נפתחה מעצמה לנוכח
מגע קל שבקלים מיד העלם, וגילתה כוך שהיה אפלולי אף יותר מן
המסדרון. רוב חלל הכוך נתפס ע"י שולחן רחב ידיים, לצדו עמד
כיסא קטן ובקצה ארון קיר גבה קומה, כל השלושה עשויים עץ כהה,
מסתלסל, ומכוסים שכבות אבק מצטבר. מול הדלת, בפינה הנגדית, שכן
חלון גדול, שכאילו ניסה למרוד באווירה הקודרת, ותוכנן, כך
נראה, כך שבשעות הבוקר והצהריים תשטוף אור שמש עליזה את כל
פינות החדר.
ונקל לדמיין את אותו הבחור, מתכנן החדר, ודאי דמה לא מעט לעלם
שלפנינו, וללא ספק ישב הוא בכוך הדומה מאוד לזה שלפנינו, רק
חסר החלון. ובת צחוק עולה על שפתיו של זה בעודו מוסיף חלון
לעיצובו, מדמה ברוחו את אור השמש השוטף את חדרו מעלה העובש, את
משב הרוח הקליל הנכנס בעדו ומחליף אוויר עייף באוויר טרי, אך
לא עובר רגע וכבר מקיץ הוא מן החלום, ניצב שוב אל מול מציאות
חייו האפורה, מתנחם בכך שלפחות נמעני חדריו יזכו לחסד בזכות
עמלו. אלא שנתחכם לו הגורל, ואולי דווקא היה זה מתכנן בניינים
חסר רחמים, וחדריו הוצבו לא קומה אחת מתחת לקרקע, אלא דווקא
שתיים. וכך יצא, שהחלון שניצב עכשיו מול העלם, פנה אל לא יותר
מאשר קיר אטום, אפרפר ונותר כגלעד אפוף אבק, סדוק פה ושם, עדות
לניסיון מרי כושל.
העלם, שכזכור התהלך כל העת וערימת התיקים המאובקת בין ידיו,
הפיל את זו עכשיו על השולחן, וכמעט שנתעטש מפאת ענן האבק אשר
נתערבב בחדר. הוא שחרר את עניבתו וניסה לאוורר כמיטב יכולתו את
הגב ואת בתי השחי שהזיעו, ויסלח לנו על הביטוי, כמו חמורים.
האבק והזיעה פגעו בחליפתו החדשה, חליפת יום ראשון של עבודה
חדשה, והעניבה כבר לא בהקה באדום אומר כבוד כמקודם, והחולצה
פתאום הייתה אפורה, כמו נטמעה בסביבותיה החדשות, במקום הזוהר
הלבן שזכר מן החנות. אך העלם לא נתן דעתו לכל המכשלות, להוט
היה להתחיל בעבודה ולהוכיח עצמו. התיישב והחל לעלעל בתיקים.
עיני העלם נחתו תחילה על תיק אחד וכותרתו, אשר נרשמה בכתב יד
מהיר אך עגלגל וקפדני "מחלקת הפיקוח על הרשויות, דו"ח משטרת
המחוז ס' לשנת x, חלק 2", ומבחינה מרפרפת על שאר התיקים שיער
הוא, ונקדים ונאמר שגם צדק בהשערתו, ששאר התיקים שונים היו אך
ורק במקום, בזמן או בחלק. העלם בחר לו את אותו התיק האמור
ופתחו באקראי, ולעיניו נגלו רשימות צפופות של כתב, טבלאות
וגרפים משולבים. מדי פעם נתעכב העלם על אחת מן הטבלאות, למשל
בעמוד מס' 27 נרשם "רשימת הקטטות שבעיירה ר'" ונזכרים בטבלה
המצורפת התאריך (ולפיו מסודרות הרשומות), מיקום הקטטה, העילה
המשוערת, שמות המשתתפים, עבור כל אחד האם היה שיכור, האם נלחם
עם סכין או שבידיו בלבד, האם הוכנס לאחר כבוד אל בית האסורים,
וכן הלאה. וכבר שם לב העלם חד העין לאחד מ', שנוכח בכל קטטה
וקטטה שהייתה בעיירה ר' באותה השנה, ואין זה מפני שלא רבות היו
כי רבות היו עד מאוד, ואף תמיד היה שיכור, אך הנה, מעולם לא
הוכנס אל בית האסורים. ואילו אחרים, ג', למשל, שנגרר לקטטה על
כבוד משפחתו, ועד כמה שידינו משגת זו לו עבירה ראשונה, הוכנס
גם הוכנס אל בית האסורים. אין זאת אלא שהמזל מאיר לו פנים, למ'
מיודענו, כאילו גומל לו על דבקותו בקודש, ויש לומר שדרושה
דבקות קדושה לשם הישג כשלו, שלא החמיץ אף קטטה אחת. ואולי אין
זה המזל המאיר לו פנים, אלא ידיד במשטרה, שעיניו אורות למראה
כמה מטבעות הניתנים במועד הנכון, אולי ע"י אב דואג, אולי בעזרת
רעיה מעשית. כך מהרהר לו העלם ופתאום מתקנא הוא במ', אם על שום
האב הדואג או על שום הרעיה המעשית, זאת אין לדעת כי ממהר הוא
לדפדף הלאה, הרחק ממ' ומחבר מרעיו.
התגלגל בין טבלאות מטבלאות שונות, טייל בין תיקים, עיירות
ושנים והכול באותו כתב היד העגלגל, דבר הגורם לתמיהה רבה, שהרי
לא ייתכן כי כל זה נכתב בידי פקיד אחד בלבד. ועולה המחשבה שמא
נמצא איפשהו ביה"ס לפקידים, שבו יושבים אלפי פקידים במשרדים
זהים, מתחנכים לכדי אחדות מחשבה ומעשה, וביום הסיום צועדים
הללו החוצה, שורות שורות, אך הנה, סטינו מן הנושא, ואילו
בינתיים מצא העלם משהו ממין העניין.
"רשימת הפשעים שבעיירה ר' לחודש השלישי", ולא זה כשלעצמו
ממין העניין אלא שנסתבר שבחודש זה ירד פתאום מבול של הודאות על
העיירה ר'. כמות כזו של עוונות לא ראתה העיירה מימיה, לא כל
שכן הודאות. כאילו נתקפו התושבים בולמוס והיו קמים בבוקר אחוזי
קדחת, רצים לחפש להם עוון, ואז, כשנפרק עולם, מבינים הם פתאום
גודל עוונם וממהרים להתחרט בלב שלם, מבקשים סליחה ומחילה מכל
עובר ושב תם הנקלע לדרכם, ולשם השלמת הסליחה הולכים הללו אל
המשטרה ומתוודים בפרטי פרטים באוזני השוטרים הנדהמים. והנה,
כבר מדפדף העלם לחודש הקודם, ולזה שלפניו, ובודק ומשווה ועורך
רשימות ועד מהרה מצטיירת לפניו תמונה. בחודש השני חלה פתאום
עלייה תלולה במספר הפשעים בעיירה ר' מסיבה בלתי ידועה. בחודש
לאחריו נמשכה מגיפת הפשיעה הלא מוסברת, אך היא, כאמור, לוותה
במגיפת הודאות מוסברת עוד פחות.
והרי זה הנו בדיוק דבר יוצא מגדר הרגיל, מלמל לעצמו העלם
בהתרגשות. לא עברו דקתיים וכבר היה במסדרון, בדרכו אל המזוקן,
רשימותיו אחוזות היטב בין ידיו, מוכנות להוכיח את טענותיו אחת
לאחת בעת פקודה. בעוד העלם מהלך עולה בראשו השיחה המתקרבת עם
המזוקן, מבחר השבחים העטים אל ראשו, -איזו חריצות, איזו הבחנה,
ועוד ביום הראשון, לא היה כדבר הזה, והוא, מצדו, מצטנע, הרי זה
רק מזל של מתחילים, ובכלל, במקרה פתחתי, -אבל זיהית מה יש
בידיך, והרי כאן בעצם שוכנת היכולת, בלזהות את פיסות העיקר
יקרות המציאות מבין ערימות התפל, וסומק לא רצוני מתחיל לעלות
בלחיי העלם, -אבל באמת, אין בכך כלום, מוסיף הוא במבוכה, -פשוט
מזל. אך הנה כבר דלתו של המזוקן לפנינו והעלם דופק עליה.
קול נרגן בקע ממעמקי הדלת, "כן". העלם פתח את הדלת בזהירות,
כדי הכנסת ראשו. "בהה, אתה", פלט המזוקן וחזר להתעסק בניירות
הפזורים לפניו. העלם חיכה לאות כדי לפתוח בדברים וכשזה לא הגיע
שאל "סליחה", משועשע מחוסר ההתייחסות אליו. משנתעלם המזוקן חזר
בקול חזק יותר, "סליחה", "ומה?" פלט שוב המזוקן, "מצאתי", ענה
העלם, ושוב נדרש לחכות לתגובה, "וכי אז?" וכאן כבר החל העלם
להתגונן מפני נרגנות זו שאין להצדיקה, שהרי בא חופן בידו
תוצאות ולא בקשות, "ביקשת שאחפש דברים היוצאים מגדר הרגיל,
והנה מצאתי" מציג רשימותיו קדימה בתקווה שמנחה זו תפיס את דעתו
של המזוקן. זה פסק מעבודתו, הרים עיניו אל העלם, גירד בצדי
זקנו כמתוך מחשבה עמוקה ואמר "מעניין", אך מיד לאחר מכן שב
לניירותיו ביתר מרץ, כאילו בכך נסגר העניין. שוב חיכה העלם עד
שניסה "וכי אינך רוצה שאדווח לך במה דברים אמורים?" "ולמה?"
פלט המזוקן מתוך עבודתו, לשמע תגובה זו נתבלבל העלם אך בכל זאת
ענה "ובכן, בעיירה ר' מתרחשים דברים מוזרים וצריך לבדוק שמא...
אהה, דברים בלתי חוקיים וכו'". המזוקן, כמדומה, לא שוכנע ע"י
טיעוני העלם, שכן לא הגיב כלל אלא רק המשיך בעיסוקיו. "אולי
כדאי שתשלח מישהו לעיירה ר', לפקח על העניינים מקרוב, הרי
בסופו של דבר אנחנו מחלקת הפיקוח", חזר העלם וניסה את מזלו.
וכאן, שב המזוקן והרים ראשו אל העלם, ושוב גירד בצדי זקנו עד
שלבסוף פתח פיו, "מעניין", ולאחר הפוגה קלה הוסיף "עוד לא היה
כדבר הזה, אך בעצם, מה בכך? סע!" וחזר לעסוק בניירותיו, מבהיר
שבכך נסתיים סוף סוף העניין מבחינתו.
וכך, ללא אזהרה, מצא עצמו העלם שלנו נוסע פתע אל העיירה ר',
מצויד רק בתיק מסמכים ובמזוודה קטנה עם בגדים להחלפה ושאר
תשמישים הכרחיים, בדרכו לפגוש את העולם בפעם הראשונה כפקיד.
משך תחילת הנסיעה עוד היה תחת השפעת שיחתו המוזרה עם המזוקן
וזמן מה הרהר בדבר בעודו מעביר יד על סנטרו החלק. אך עד מהרה
נפנו מחשבותיו אל העתיד וכבר ראה עצמו פותר את עניין העיירה ר'
בו ביום, ושמעו מגיע לדרגים הגבוהים, אשר ממהרים לקדם את האדם
אשר ביומו הראשון בעבודה כבר פתר את עניין העיירה ר', אשר
חייבים להסכים שאין כמוהו סבוך ומפותל. והנה בעבודתו החדשה
מקבל הוא סמכויות ומנהיג סדרים חדשים במחלקת הפיקוח, וכבר
עולות התמונות בראשו, כיצד יוצאות התקנות הנדברות תחת ידיו,
נלקחות בחרדת קודש ע"י משרת לבוש משקף וקו שער נסוג ומופצות
הלאה, פושטות ממרום משרדו המרווח על פני הארץ כאחת מאותן
מגיפות המונים, מפילות חלל עצלות וחוסר תכנון משרד אחר משרד,
מחוז אחר מחוז. ומשרת אחר, גבה קומה ובעל ותק, כפי שמשרת אישי
ראוי צריך להיות, מודיע בדעתנות שארוחת הצהריים מוכנה, והגבירה
והילדות כבר מחכות, מסלסל העלם עוד סלסול אחרון של דיו שחורה
על פני הדף וקם ממושבו, שהרי למרות שעבודתו עבודת קודש היא,
אין לו לאדם כלום בלעדי משפחתו.
נישא על כנפי חלומותיו אלו הגיע העלם אל העיירה ר' ופנה ללא
השתהות יתרה אל בניין המשטרה. המולה רבה קיבלה את פניו שכן
הבניין היה עתה תחת שיפוצים נרחבים. סביב האגף השמאלי נבנו
חלקי פיגומים מעץ לקול הלמות פטישים וצעקות מנהלי עבודה, אך
רחשים אלו נבלעו בשאון הרב שעלה מלפני הכניסה. שם נחפרו תעלות
רחבות ע"י שתי קבוצות פועלים אשר התחרו זו בזו, כך נדמה, בשאלה
מי יזייף יותר חזק שיר עבודה מסוים אשר את מילותיו לא ניתן היה
להבין, ואולי היו אלו דווקא שני שירים שונים? פקיד קבלה רך
ימים התרוצץ סמוק לחיים סביב שולחן הקבלה, וניסה למנוע ממנהלי
העבודה והפועלים להיכנס אל תוך פנים הבניין כאוות נפשם. זה היה
נעמד בדרכם של הללו ומנסה להוכיח להם באותות ובמופתים שאל להם
להיכנס, והללו, אל מול נפנופי ידיו, היו עונים בהרמת דלי או
בהנפת פטיש מאיימת. הפקיד, כך נראה, היה בדרכו להפסיד במערכה
אך מעת לעת נחל הצלחה, ופועל שהתכוון להיכנס נשאר במקום זאת
בחוץ, מתרחק תוך גלגול קללה עסיסית כנגד שלטון הפקידות על
לשונו. כשהיה מנצח כך באחד הקרבות, היה הפקיד נעמד לרגע גא,
מהדר חליפתו, נושם נשימה עמוקה לפני שנפנה הלאה אל הקרב הבא.
העלם הסתכל בקומדיה אילמת זו, שכן את צעקות הפקיד והפועלים, אם
היו, לא ניתן היה לשמוע מפאת ההמולה הסובבת, וחיכה להזדמנות
לפתוח בדברים עם הפקיד. משזו הגיעה התקדם אל הפקיד בצעדים
מהירים ופלט בקול אומר חשיבות "מחלקת הפיקוח", לא ייפלא הדבר
שהפקיד רק העווה פניו לאות שלא שמע דבר וחצי דבר - כאמור,
השאון היה מחריש אוזניים. העלם חזר על דבריו עוד פעמיים בצעקה
עד שניכר בפניו של הפקיד שנקלטו. הללו נפלו, לא מספיק שהצטרך
לנהל מלחמת בלימה כנגד אספסוף זה אלא ששלח לו הגורל את מחלקת
הפיקוח לפקח על תפקודו בשעה קשה זו. וכבר החל לשמוט את העלם על
שום שזה בא למרר חייו והיה מסתכל בו כך, בעיניים הגדולות
החולמניות המביעות טמטום, בפה הבשרני מעורר הסלידה, בחיוורון
החולני הפושט בלחיים, ואף מן העניבה האדומה המזעזעת לא חסך
שבטו. אין לשפוט את הפקיד על מחשבותיו אלו, שכן שרוי היה
במצוקת אמת וסבר שהעלם בא להוסיף לצרותיו, אך פתאום מלאה בראשו
ההכרה כי מחלקת הפיקוח אינה מתעניינת בפקידים קטנים שכמותו.
גופו נרגע, עיניו אורו, ולאחר דקה כבר הוליך את העלם אל תוך
חדרו של מפקד המשטרה, הודיע בפשטות "ממחלקת הפיקוח" ויצא,
משאיר את העלם עומד בדד כנגד מפקד המשטרה הישוב בכיסאו.
מפקד המשטרה ישב והסתכל בעלם בארשת פנים צוחקת, ערמומית, כאילו
ידע סוד שנבצר אף מאתנו. "אם כן, ממחלקת הפיקוח?" שאל בעודו
מסלסל את שפמו העבות בידו הימנית, ואכן שפם ראוי לסלסול היה,
רב הוד כשל אחד הוטראנים. העלם, שנצטער על כך שאין לו אפילו
זקן קטן לגרד בו כנגד סלסוליו של זה, ענה בתקיפות "כן, באתי
לבדוק את עניין מגיפת הפשיעה וההודאות!" המפקד המשיך לסלסל את
שפמו בנחת וחכך בדעתו מה לעשות בנער תם זה המוטל לפניו, אם
לזרקו מכל המדרגות או דווקא לעשות עמו חסד וללמדו לקח, "הירגע,
בני, אין צורך בתקיפות, הכול יוברר בעוד מועד. אם רק תחכה נא
בחוץ כמה דקות אערוך לך הדגמה קטנה שתבהיר הכול". העלם, שלא
רצה להפסיד כך בשיחה עוד לפני שהחלה, שלף את הנשק ששמר לעת
חירום, "אך ישנו עוד עניין, שיפוצים אלו, מניין הכסף?!" ופרש
ידיו לשם רושם. זיק שובב ניצת בעיני המפקד. דומה שהופתע לטובה
מחדות עיניו של העלם, והוא שמח על החלטתו מקודם. "אין בכך אלא
מקרה ממוזל מאין כמוהו, בו בזמן השתחררו כמה תקציבים בעירייה
וכמה תושבים נכבדים החליטו לתרום כספים למשטרה על שום עבודתה
המצוינת, הכול כתוב בתיקים שתוכל לראות בבוא העת. אך אנא, חכה
בבקשה להדגמה בחוץ זמן מה".
בעוד העלם מחכה בתוך המולת השיפוצים להדגמה האמורה, ננצל אנו
את ההפוגה הקלה לשם בקשת סליחה ומחילה, שכן חטאנו ופשענו - אף
מילה אחת לא הוקדשה לתיאור העיירה ר'. אין זאת אלא שברגע
המיועד, משהתקרב העלם אל העיירה, נסתחרר הראש מפאת חלומות
הגדולה של זה ונשתכחה החובה המקודשת. אך בעצם אין בכך פגיעה של
ממש, שכן העיירה ר' הייתה עיירה ככל עיירה אחרת, ובאמת שאין
צורך להרחיב עליה את הדיבור. ולאלו שיעוו פניהם לשמע תיאור זה
ויאמרו שתמיד יש דבר מה מעניין ששווה להרחיב עליו את הדיבור
נענה שאין ספק שהצדק עמם ואף נחזק את טענתם. שהרי אפילו באותו
ביה"ס לפקידים הנזכר, המציב לו למטרה לייצר עותקים מושלמים של
אותה אידיאה של פקיד, אין הפקידים דומים אחד לשני כלל וכלל.
מבעבע נוזל החיים ומתפשט על אף כל המחסומים שמנסים לשים בדרכו,
ונביא דוגמא אחת מני רבות, פקיד אחד אשר כפות רגליו גדולות עד
כדי כך שאינן נמצאות בטפסים, ולכן מתהלכות הן יחפות בינות כל
הנעליים האחידות שכל עיצובן קורא "פקיד". והלא דווקא מסיבה זו
ממש, שתמיד יש דבר מה לתאר, נכון לומר שהעיירה ר' הייתה עיירה
ככל העיירות, שכן גם בה היה מה לתאר, אולי את החורשה הקטנה
שמאחורי הכנסייה, המסתירה כל אחה"צ את הכומר הטוב מפני מבטה של
השכינה כשזה מפיג נדריו בשתייה, ואם מכוון אתה את צעדיך כראוי
ומצטייד בבציר משובח יש שיעלה בידיך לשמוע כמה סודות וידוי
בשעה שכזאת, ואולי איזושהי פיקנטריה אחרת. ובכל זאת דומה כי
עדיף לתת לקורא להפליג בדמיונותיו, שהרי בסופו של דבר אין כאן
קשר לעלילה.
ובהקשר של זו, הנה כבר מהלך העלם אחרי המפקד במסדרונות בניין
המשטרה, ושני שוטרים נוספים מלווים אותם. הגיעו הללו אל חדר
קטן שנמצאו בו כיסאות מספר הפונים אל חלון רחב ידיים. מן
החלון, שהיה כמסתבר חד צדדי, נשקף חדר מסוים אשר בו, כך שיער
העלם, תתקיים ההדגמה. המפקד הזמין את העלם לשבת לצדו, עמדו
שניהם ליהנות מתענוג השמור בדרך כלל לסופרים, הלא הוא להיות
רואה ואינו נראה. אלא שאלו עשו זאת מתוך בחירה ויכלו בעת רצון
לפרוץ בדהרה אל תוך הסצנה המתגוללת לפניהם ולהתערב בגזירות
הגורל, ואילו הסופרים עושים זאת מתוך כורח. יכול סופר לרמוז
ולהתריע ככל שירצה, לא תרים דמותו ראשה, תכרה אוזנה אל הרוח,
ותאמר, -השומע אתה? הנה מספרים לי שגורלי לעשות כך וכך וסופי
טרגי, ותחשוב פתאום, -אך מה אם אעשה דווקא אחרת? לא נותר לו,
לסופר, אלא להביט באימה עצורה, או לחלופין בהשלמה משועשעת,
בעוד דמויותיו מתגלגלות אל גורלן כפי שעושים אנו עכשיו.
העלם בחן את החדר שלפניהם. היה זה חדר לא קטן וכמעט שהיה ריק,
דבר שיצר תחושה של מרחב עצום. בקצה אחד ניצב ספסל ארוך ועליו
ישבה גלמודה ילדה קטנה. חמודה הייתה, כבת 8, שחרחורת, אף כפתור
וכתם לידה מנצנץ על הלחי השמאלית, עם שיער חלק בצבע החציר שהיה
לפנים קצר ועכשיו נתארך עד מחצית הצוואר. מפתה לומר שהיו לה
עיניים גדולות, ערניות ושהייתה מסתכלת בכל דבר מוקסמת, כאילו
ראתה אותו בפעם הראשונה, עד שפתע הייתה מחציפה פניה ומסובבת
ראשה בתנופה כזו שקצוות שער נתקהלו לה על לחייה, וכי אז הייתה
מצטחקת ושולחת יד לשחק בהן ולהחזירן למקומן. אלא שלא כך היה
הדבר. הדמות הקטנה שניבטה מן החלון בקושי זעה, פניה נתקבעו
בהבעה קפואה, בוהה קדימה אל הקיר האפרפר. עיני השקד הקטנות היו
ריקות, חסרות נוכחות אנושית כאילו זו טיילה בעולם חלומות מרוחק
בעוד הגוף השביר נותר בדד על הספסל, מנענע שתי רגליים קטנות
במקצב אחיד, מטריד.
הדלת שבקצה השני נפתחה ואל החדר הוכנסה דמות גדולה. בחסות
החשיכה נדמתה זו כענק פרא מימי קדם, שנשבה זה מכבר ועתה מובל
הוא, מובס אך גא, אל בעליו החדשים. עיניים יוקדות, דורשות נקם,
כיוונו מבטן היישר אל העלם שהרגיש את האימה מצטברת בגרונו.
בצעד אחד פילחה הדמות את האפלה. ראשונה נגלתה רגל אדירה,
עובייה ככל גופו של העלם, אחר הופיעה זרוע אימתנית לא פחות,
אשר נדמה כאילו תוכננה כדי שתוכל למחוץ ראשי אנשים ללא מאמץ,
בכיווץ קל של כף היד בלבד. אחרון יצא מבין הצללים הראש, אוי,
הראש, אלפי מילים לא יספיקו לתאר את הפלצות שנתקף העלם למראו
של זה. ראש קטן היה, כלומר, גודלו היה כשל ראשו של אדם רגיל,
אך על גופו של הענק נדמה זעיר. מבנהו הכללי קובייה, החלק
התחתון שהיה מלבני בלט קדימה, זועם. חלק זה הורכב משלוש שכבות
שוות בגודלן אשר נמרחו לרוחב הפנים, זקן שחור, מעליו סט שיניים
לבנות גוהרות, ומעל אלו שפם מקביל לזקן, שחור אף הוא. גבות
אלכסוניות עבותות תחמו ארובות עיניים עמוקות, ובאלו שכנו
עיגולים זעירים ואותה השנאה היוקדת בוערת דרכם. הראש נסתיים
בקרחת שהיוותה ריבוע שטוח, מוגבל בקצותיו ע"י משולשי שער בצדעי
הראש.
" -רוצח, הרי זה פרצוף של רוצח", מלמל לעצמו העלם באימה. "זה,
קוראים לו המוחץ", הסביר מפקד המשטרה מתוך שפמו, "הוא משמש
שומר בבית המרזח המקומי. לפני כמה ימים הכניס באחד המבקרים
מכות הגונות. אם ייצא זה מבית החולים יצא בפרצוף חדש, מן הקודם
לא נשאר זכר. אך הוא אינו פוצה פיו בעניין, ואילו אנשים אחרים
אינם מוכנים לתת עדות כנגדו, והדבר ברור". מה שלא אמר המפקד,
מתוך שיקוליו הוא, שמוחץ זה היה בן 13 בלבד, חריג של הטבע,
ספסימן נדיר מאין כמוהו. אין ספק שלו היה נקלע לתודעת אחד
המדענים הבכירים לא היה שומע עוד פכפוך מי נחל לאור שמיים
זרועי כוכבים, אפו לא היה נעור עוד לריח היסמין המהביל הנישא
ברוח, גופו הכבד לא היה מועך שוב גבעולי דשא דקיקים במפרצון
הקטן, שם נהג לשבת בכל רגעיו הפנויים. אלא שניצל מן הגורל
האכזר של חיית מעבדה בזכות מזלו שמעולם לא נחשף אל העולם. בגיל
צעיר נתביישו בו, ואף שפעמים רבות חשב אביו להציגו בתור חריג
של הטבע ולדרוש כסף על כך. בכל פעם מחדש היה נתקע אל מול
אכזריות גזירת הגורל, שבנו זה נראה בכל דבר כמבוגר, והרי
האנשים פשוט לא יאמינו לכך שהלה בן שבע, והיה הופך בדבר חזור
והפוך, כיצד לשכנע אותם אך ישועה לא נמצאה. בכל פעם שכזו היה
אביו של הענק הצעיר נתקף זעם, וכי אז היה קורא לענק לפניו כדי
שלפחות יוכל להפליא בו את מכותיו כנגד הגורל האכזר, אלא שכשזה
הגיע ונעמד לפניו במלוא כוחו הבין האב את האיוולת שברעיון,
ובעקבות כך נתקף גם בדיכאון והיה מגרש את הענק המסכן מעל פניו
בגידופים ובקללות. זה היה פורץ בבכי ובורח אל מפלטו היחיד,
אותו מפרצון קטן, שם היה משיגו אחיו הקטן ומנחמו בסיפורי בדים
שנהג להמציא. בזכות כוחו ומראהו כבר בגיל 10 נמצאה לו עבודה
כשומר בבית המרזח אך גם שם, מסיבות מובנות, שמרו את דבר גילו
בסוד וכך נחסכו חייו.
הענק שם לב פתאום לנוכחות הילדה בחדר והפנה מבטו אליה. העלם
נחרד, גופו התרומם מעצמו מתוך התנגדות לעומד לקרות. המפקד,
שכנראה ציפה לכך, סימן לשני השוטרים בהעוויה קלה של שפמו. אלו
קפצו והחזיקו בעלם משני צדדיו, מותירים אותו חסר אונים
למתרחש.
הילדה סובבה ראשה לעבר הענק. רק ראתה אותו וכבר נתמלאו פניה
גיל, הפה נפתח לכדי חיוך רחב שבקושי כיסה על צחקוק של אושר,
בעיניים הזדהרו ניצוצות עונג. דומה שלא יכלה לכבוש את השמחה
המבעבעת בה לקראתו, כאילו ידעה סוד הנסתר משאר העולם, מה יעשה
הלז הלאה, והתענגה על ידיעה בלעדית זו שלה עונג ללא גבול. הענק
המסכן קפא על עומדו, הבעה אווילית נמרחה על פרצופו. נדמה
שנתבלבלו חושיו וששכח מי הוא ולאן הוא הולך מפאת גל אהדה
אימתני זה שפגע בו. בצעד כושל הצליח בקושי למעוד קדימה אל קצה
הספסל, שם נתיישב מבויש כילד קטן, מנסה לצמצם ממדי גופו העצום
כנגד מידות גופה של הילדה. המראה כמעט שהיה קומי, צללית הענק
המכונסת בתוך עצמה על קצה אחד של הספסל, ובקצה השני דמותה
הזעירה של הילדה כרויה אליו, מחכה לקבלו לחיקה.
"הם... הם... שלחו אותך בקשר ליום שני?" היסס הענק,
הילדה הנהנה במרץ, שפתיה נקמרות בהזדהות,
"את רוצה שאספר לך... שאספר לך על האיש ההוא מבית המרזח?",
שוב הנהנה הילדה בעליזות, בעיניים פעורות,
"לא! איני יכול!" הענק כמעט פרץ בבכי ודומה שהתכנס עוד יותר
בתוך עצמו,
כאן הרימה הילדה יד קטנה מצד גופה וכרתה אותה לעבר הענק,
האצבעות העדינות מלטפות את האוויר הריק. בתנועה קלה ראשו נקלט
בין ידיה, החל לבכות בכי תמרורים בעוד זו מלטפת קרחתו ושארית
שערותיו חלופות בידיה הקטנות. לאט לאט נרגע תחת מגע הילדה. היה
ממלמל ובוכה וצוחק חלופות בעודו מספר את קורות אותו יום שני.
אולם דומה שעדיף שנעצור כאן ולא נביא את שאר הדברים, שהרי ישנם
מקרים שבהם, מפאת כבודו של אדם (והענק היה כאמור מסוג האנשים
שלא כדאי לפגוע בכבודם), עדיף להסיט את המבט לרגע או שניים
ובלבד שלא לתפוס אדם בקלקלתו. ואף חייבים להודות שנדמה כי
במקרה זה כבר חטאנו בכניעה לפיתויו של יצר ההצצה המוכר עד
לזרא, אותו רגע חטוף שבו המבט נשאר תלוי, ממאן להיפרד מן
המראות האסורים, עושה עצמו כאילו הידיעה שמן הראוי להסיט מבט
עוד לא נקלטה על אף שזו נקלטה גם נקלטה. ובכל זאת, הדברים
נחוצים לשם הבנת העניין כולו ולכן נצטט קטע מתוך דו"ח שכתב
העלם בעקבות המקרה,
"הענק התוודה בפני הילדה על המעשה. דומה שהקורבן הזכיר לענק
בפרצופו, או ליתר דיוק בעיניו, את אחיו הקטן. אח זה כנראה עזב
את חברתו של הענק מתישהו עזיבה טראומטית. הענק, שלא עמד
בנוכחות הפרצוף המוכר, החליט לשנות את הפרצוף בכוח הזרוע וכך
באמת עשה. יותר מכך, נסתבר מווידויו של הענק שלא היה זה המקרה
הראשון ממין זה, אלא דווקא השלישי וכי רק בזכות האימה שדמותו
מטילה על אנשים לא נתפס קודם."
תיאור יבש זה נכתב זמן מה אחרי המקרה ולא תאם כלל את הטלטלה
והאלם שנתקף העלם למראה וידוי מוזר זה, שלא ברור הקשר שלו
לעניינו כלל וכלל.
כשנגמר הווידוי נלקח הענק מן החדר, ואילו הילדה הוכנסה אל החדר
שבו ישבו המפקד והעלם. שוטר החזיק ביד זו וליווה אותה בעודה
פוסעת אט, בצעדיה הקטנים. עברו השניים לצד העלם והמשיכו הלאה,
מתעלמים מקיומו לחלוטין. לבו דפק בקצב שיא, חש כי הנה, כאן,
שוכנת ההזדמנות לרדת לעומקם של דברים ולא תהיה אחרת זולתה, קם,
השיג את הילדה בדהרה והתכופף לצדה, פיו נפתח קלות וידו נשלחה
קדימה בהיסוס, "את בסדר? אינם מרעים לך אלו?", פלט בקול עמום,
שבור מעט, דומה שניסה לשוות לקולו רוך אך הדבר לא עלה בידו,
עיניו הסתכלו אל תוך עיני השקד הקטנות. לשבריר שנייה נדלק באלו
אור חלוש, מרוחק, והפה כמעט נפתח לכדי חיוך קטן, מבויש, אבל
מיד לאחר מכן חזרו הפנים להבעתן הקפואה והילדה המשיכה בהילוכה,
עוקפת את המכשול הפתאומי שצץ בדרכה. העלם נותר כפוף, פיו פתוח
באלם. מנוכחות הילדה נותר רק בדל ניחוח, נקי, עדין, כשל יער
אחר שנשטף בגשם רב.
המפקד, שנראה מרוצה למדי לאור מצב זה של העלם, אמר "אל דאגה,
תוכל לראותה אחר כך", ואז קרא בקול חגיגי, "הביאו את
המלוכלך!".
ואכן, הלכו השוטרים המלווים והביאו אל החדר מין טיפוס, שאין
לתאר אותו אלא בתואר מלוכלך. לבוש בלויי סחבות, אדום ואפור
וחום וצהוב מעורבבים ומטולאים אחד על גבי השני בפסיפס מרהיב
ומזוויע כאחד. זקן מחורץ, קווי לבן ושחור ואפור חותכים
ומשתרגים אחד בשני וביניהם פירורי לחם וכתמי שתייה.
"ספר לו על הילדה!", ציווה המפקד ועזב את העלם לבד עם מלוכלך
זה, שני השוטרים שומרים מבחוץ.
"המפלץ הקטן, אהה, האדון רוצה לדעת על המפלץ הקטן?", המלוכלך
היה מקפץ ומעביר משקלו בין רגליו, ממצמץ ומפלבל בעיניו דרך
קרבה.
"אם כן, אספר! אספר גם אספר!",
העלם העווה פתאום פניו בשאט נפש שכזו שאין ספק שרק ברגע זה
הגיע ריח המלוכלך לאפו. גל הריח התפשט בחדר סביב סביב, חוסם כל
דרך מילוט אפשרית ורק אז, כמו למשמע צעקת קרב אילמת, התנפלו
בבת אחת מכל כיוון אפשרי גלים גלים של ריחות סחי וזוהמה.
"הסתובבתי כדרכי בגן, מחפש... אך בעצם, נראה אתה כבחור הגון,
בחור הגון עד מאוד!", פרש ידיו לשם המחשת מידת הגינותו של
העלם.
"אולי יש בנפשך לעשות חסד עם שוטה זקן, קורבן תמים של הגורל
האכזר? התואיל לשמוע סיפור חיים של עלוב נפש הניצב לפניך
בהכנעה ולהקל בכך מעט מעולו?", היה מחווה בידיו במחוות
תיאטרליות לאות תחינה.
העלם רק העווה פניו בקוצר רוח ולא ענה.
המלוכלך, כמדומה, הבין כי כאן לא יזכה לקבל כמה מעות בזכות
סיפור חיים מעורר רחמים, ואף לא יזכה באלו מתוך התקווה לסלקו
ולוואי שיילקח ריחו אתו. זה פסק מהשתדלויותיו וחזר לספר את
סיפורו,
"הסתובבתי לי, והנה, המפלץ הקטן יושבת לה על הספסל, לבדה.
מסכנה כזו, עצובה."
"התקרבתי בזהירות והתיישבתי על ידה. דאגתי לה, ילדה קטנה במקום
כזה. שאלתי מה שמה, ובת כמה היא, ולמה היא כל כך עצובה,
ובקיצור ניסיתי להתחבב, אך זו התעלמה ממני כליל, רק נענעה לה
ברגליה והביטה קדימה, לעבר איזשהו בניין."
"נשארתי שם לשמור עליה. חשבתי, אולי האם תופיע ותיתן לי כמה
מעות בעד שירותיי,"
"סופו של דבר שהתחלתי לספר לה, למפלץ, את סיפור חיי... ואולי
בכל זאת תרצה לשמוע אותו, בחורי ההגון?", אך שוב לא מצא בעיני
העלם את אותו הזיק הקטן שכה הכרחי להצלחת סיפוריו,
"והנה, כשאני מספר לה שהכריחו אותי הליסטים לגנוב מיני דברים
בשבילם באיומים נוראים על חיי אמי הקדושה, תנוח בשלום על
משכבה, מתחילה מפלץ זו להקשיב, ולהצטחק ולשמוח,"
"ואני, מעשה שטן, פתאום איני יכול להתאפק ומתחיל לספר כיצד
שדדתי את בנו הנכה של החוואי, ואיך רימיתי את הכומר הטוב, ועל
היום שבו גנבתי את כל כספה של אמי הקדושה, תנוח בשלום על
משכבה, ועוד נוכלויות וגניבות מכל הבא ליד. וזו מסתכלת בי כך,
בעיניים מעריצות, כאילו אין שמחה בעולם פרט להקשיב לפשעיי
העלובים.",
בעיני המלוכלך ניצתו ניצוצות געגוע קטנים בעודו מספר דברים
אלו,
"כך דיברנו שעה ארוכה, עד שבאה האם ולקחה אותה, סתם כך, בלי
להגיד מילה. גם בלי כמה מעות על שירותיי הטובים,"
"אבל לאחר כמה ימים חזרה הילדה לספסל, יושבת לבדה כמו ביום
הראשון, הייתה מגיעה מדי כמה ימים והייתי מספר לה חטאיי
הקטנים, רק זה רצתה לשמוע, לשום דבר אחר לא הגיבה...,"
"רשעה היא",
"תובעת היא ממך עוד ועוד",
"כל הזמן, בעיניים הקטנות, עוד ועוד, ואינך יכול...",
מכל התזזיתיות הראשונית של המלוכלך לא נותר דבר בסוף סיפורו
זה, עמד כאדם עייף, מוכה על ידי תלאות החיים. פתאום ניעור ותפס
בחוזקה את ידו של העלם,
"בן אדם הגון אתה, היזהר! היזהר ממנה! האמן לי, זו איננה ילדה
רגילה! מפלצת, מעשה השטן, עוד ועוד היא רוצה, מכריחה אותך...",
בעיניו הזדהרו ניצוצות טירוף.
"הסתכל בה פעם מן הצד, בתשומת לב, באור הנכון אפשר לראות אותן,
האמן לי! אתה תראה, תראה! קרניים קטנות מבצבצות שם בתוך שערה,
שליחת השטן היא זו!"
מפאת הצעקות נכנסו השוטרים לקחת את המלוכלך שנטרפה עליו דעתו.
אחד השוטרים אמר לעלם בקצרה, "אם רצונך בכך, תוכל לראות את
הילדה עתה, היא שוהה בגן". העלם, אשר דומה כי עדיין היה הלום
מעט מריחו של המלוכלך ומרושם דבריו רק הנהן בעייפות, כאילו
אינו מבין את הדברים הנאמרים לו. בצעד נגרר יצא מן המסדרון.
במבואת בניין המשטרה שקטה הסערה, נטשו כולם עם סוף יום העבודה.
נותר רק צבעי אחד ישוב על מעמד מעץ, לצדו דלי צבע לבן. זה היה
טובל במברשתו בדלי וצובע בנחת בעודו שורק מנגינה שקטה, רגליו
מתנודדות לקצבה. כשגמר קטע היה דוחף קלות את הדלי הצדה לעבר
הקטע הבא וגורר את גופו הכבד אחריו וכך חוזר חלילה. אפילו פקיד
הקבלה הצעיר נעלם.
העלם שוטט אפוא זמן מה לבדו, עם מחשבותיו, מהלך אט בין
הפיגומים.
אולי טבעי היה לשער שמחשבותיו של זה היו נפנות לתחושה המבצבצת
כי יד נעלמה ניצבת מאחורי הצגות אלו הנערכות לכבודו ומושכת
בחוטים, מנסה לכוון דעתו לכלל מסקנה אשר טיבה עדיין לא הוברר.
וטבעי אף יותר היה להסיק, כי העלם, שאמון היה על המחשבה
הביקורתית, ודאי מגבש עתה תוכנית נגד כיצד לקבל את המידע הדרוש
לו, רשימת אנשים שאתם עליו לדבר, הפקיד הצעיר, ובעל בית המרזח,
כמה מעובדותיו, גם הולך הרכיל המקומי, ואותם נכבדים אשר תרמו
פתאום לטובת המשטרה סכום כסף נאה, וחובה להוסיף גם את המפקח על
התברואה ואולי כמה אנשים ממחלקות אחרות אשר מהן השתחררו לפתע
תקציבים לטובתה של המשטרה, אך לפני שנסחף בהתלהבות טיפוסית זו
של העלם יש לעצור, שכן מחשבותיו לא נפנו לכיוון זה כלל וכלל,
הלה פשוט שקע בשרעפים.
כל שעשה היה להלך אט, רגל אחר רגל, לאורך המרצפות האפורות,
מביט בכל דבר בתמיהה, בעיניים גדולות, כאילו אינו מבין מהו דבר
זה המופיע לפניו, כאילו איבד לבלי שוב את היכולת להבחין בקשרים
הבסיסיים שבין דבר אחד לאחר.
הביט בעיניים פעורות בצבעי עב הגוף המעביר את מברשתו על פני
קטע מסוים שוב ושוב, ממלא אותו מרקם אחיד, עשיר, של לבן. בהה
חסר אונים בחלקי העץ שהזדקרו כלפיו בשתיקה, אפופים הילה דקה של
שבבים זעירים המערבבים בתוכם את כל גווני החום והצהוב. העולם
כולו נדמה לו, לעלם, פתאום סתום, חסר פשר.
לאחר כמה דקות של הליכה סהרורית שכזו מצא עצמו עומד בשערי
הגן.
שורות שורות של עצי צפצפה נפרשו לפני מבטו, אלו סודרו לאורך
קבוצת שבילי עפר מסתעפים, מסוככים עליהם מפני אורה הבוער של
שמש אחר הצהריים. מבחר שיחים ירוקים, מנוקדים באדום, צהוב
ולבן, פוזרו כמו באקראי בינות השבילים. התמונה כולה, על שלל
צבעיה הזוהרים וכתמי הצל הפזורים סביב, דמתה לציור נוף
פוביסטי, שלב או שניים בדרך אל ההפשטה. מוסתר מאחורי מקבץ אחד
של עצים דימה העלם לראות ספסל ועליו ישובה דמות קטנה. משהתקרב
גילה פינה קטנה, מוצלת. פינה זו שמרה גם היא אמונים לאותו הזרם
הפוביסטי האמור, אור בהיר, כמעט לא אמיתי בזוהרו, חדר מבעד
לסיכוך הירוק ונשפך עיגולים עיגולים אל הדשא, אלו נעו באטיות,
עם אוושות הרוח, על פיסת הדשא המוצל. במרכז הפינה, דומיננטי
באופן שכמעט עורר אימה, ניצב ספסל עץ לא ארוך. בקצה אחד שלו
נמצאה הילדה, ישובה כפי שראה אותה העלם בפעם הראשונה. הראש
הקטן עמד קפוא, בלי נוע, כמו מנותק מהסובב אותו, מבט ריק,
אטום, ניבט ממנו אל עבר אחד הבניינים שבעברו השני של הנחל.
במורד צווארה זעו כמה קצוות שער בודדות, עוקבות באדישות אחרי
נשיפותיה של הרוח הקלה, חסרות חיות כדי כך שנדמה היה כי ויתרו
אף על מצג השווא הפעוט ביותר של רצון חופשי, נכנעות ללא תנאי
לתכתיביו של העולם הפיזיקאלי. ידיה השתלבו בעדינות על גבי מצע
הברכיים, כמעט נוגעות זו בזו נגיעה קלה, כאילו פעם התעתדו
להגיע לכלל נגיעה אך מסיבה זו או אחרת נתקעו כך, במרחק מה אחת
מן השנייה, ומאז עבר זמן כה רב עד ששכחו את מטרתן המקורית
ונותרו תלושות באוויר, מנותקות. רק הרגליים הקטנות נעו קדימה
ואחורה באותה תנועה אחידה, מטרידה, נוגעות-לא נוגעות בקרקע.
העלם התקרב בצעדים מהוססים והתיישב בעדינות בקצה השני של
הספסל, נזהר לא להפריע לניתוקה של הילדה באיזשהו אופן. הוא
התכנס בתוך עצמו ושתק. מבטו נפנה מטה, אל אצבעות ידיו המשחקות
זו בזו בעצבנות, כמו חוששות. בזווית עיניו נגלה לפניו חלק קטן
ממסלולן של רגליה הקטנות של הילדה, החלק האחרון, הגבוה ביותר
במעוף, כשהן מפסיקות להגביה ומתחילות לרדת חזרה באותה דרך שבה
עלו. לאט לאט החל לצפות להגעתן של אלו, ובכל פעם שעזבו את מבטו
היה נמלא חשש שמא לא יגיעו בפעם הבאה.
לבסוף פתח בדברים,
"זוכרת אותי?" שאל בעדינות,
הילדה לא הגיבה, אף לא בהעוויה קלה. אף שריר לא זע בפנים
הקטנות, רק המשיכה לשבת בקיפאונה, מביטה קדימה במבט ריק,
מנענעת רגליה הלוך ושוב.
העלם הרים את עיניו כלפיה. על רקע צבעוניותה העתירה של הסביבה
דמתה דמותה פתאום דהויה מעט, מנותקת, כאילו שהתה חלקית כאן
וחלקית בעולם אחר, סמוי מן העין, אפילו כתם הלידה המנצנץ על
לחיה השמאלית נדמה לעלם אפרורי.
"איך קוראים לך?" ניסה שוב,
"בת כמה את, שבע? שמונה? משהו כזה?" ניסה לשוות לקולו עליצות
אך הדברים יצאו מפיו בקול מכני, מאולץ, כבר צבועים בגוון קל של
ייאוש.
העלם התכנס עוד יותר בישיבתו, חוזר לשחק באצבעותיו ביתר מרץ,
שב ושלח מבטו אל עבר רגליה של הילדה הנעות במסלולן הקבוע.
לבסוף אמר, בקול שקט, כמעט בלתי נשמע, כאילו לא דיבר אל
הילדה,
"שלחו אותי לברר את עניין מגיפת הפשיעה וההודאות",
לפתע פסקה הילדה מנענועיה, ראשה סבב כלפי העלם בתנועה חדה,
מלאת חיות. לרגע קצר שערה הקצר נפרע, מתפזר באוויר סביב ראשה
לפני שחזר ונפל למקומו לאורך צווארה, מסתדר בגושים קטנים,
כערימות זעירות של חציר. עיניה הביטו בו במבט סקרן, בוחן, והפה
נפתח לכדי חיוך קל,
העלם נתבלבל במקצת לאור תגובה זו אך מיהר להמשיך,
"יודעת את במקרה משהו בעניין?",
בלבול קל חדר לעיניה האוהדות של הילדה,
"לא? בטוחה?",
הילדה הביטה בו במבט נבוך, אבוד. חיוכה הקודם התמוסס ופיה נותר
תלוי, כמו לא יודע כיצד לנהוג אל מול דברים אלו.
"אינך יודעת או שאינך רוצה לדבר על כך?", בו ברגע שיצאו המילים
מפיו כבר נתחרט העלם על כך שאמרם, שכן עיני הילדה נמלאו פתאום
מימיות, בוהות בו במבט פגוע. עיגולים עיגולים התהוו בהן,
הולכים וגדלים עד בלי גבול, כך לפחות נדמה הדבר לעלם. קצותיהם
של העיגולים, קווים שחורים שכאילו צוירו במכחול, ביד חופשייה,
התערבלו ברעד קל, מלא אימה.
"מצטער! מצטער, לא התכוונתי, לא התכוונתי", מיהר העלם לתקן.
הוא שב והתכנס בתוך עצמו, מכווץ את גופו בקצה הספסל כל כמה
שהדבר היה אפשרי בלי שייפול ממנו, דמה לתלמיד חרוץ אשר ננזף
בפעם הראשונה על ידי מורתו האהובה.
אולי היא אילמת, פתאום חשב,
"יכולה את לדבר? אההה, לא, כלומר, כוונתי, יודעת את לדבר?",
הילדה רק הביטה בו באותו מבט פגוע,
"מצטער, מצטער", העלם השתתק, מתכנס עוד יותר בתוך עצמו.
דקה או שתיים נשאר העלם מכווץ ככדור קטן, ראשו נמשך מטה אל
בינות לכתפיו כלבנה כבדה, אצבעותיו משחקות זו בזו בכוח
נוירוטי.
לבסוף התחיל הלה שוב לדבר בקול שקט, כמעט בלתי נשמע,
"יודעת את, נתנו לי לדבר עם המלוכלך",
עם הישמע השם "המלוכלך", זרחו פתאום פניה של הילדה כלפיו.
העלם, משתחרר מעט מכיווצו, מיהר והמשיך,
"את זוכרת אותו?",
הילדה הנהנה במרץ, מלאת עליצות. שפתה העליונה התכווצה, מגלה סט
שיניים צהבהב, מלבין דווקא לקראת קצוות הפה. דמתה לעכברית קטנה
המודה בקלקלתה בהנהון מבויש, מלא שחוק.
"רוצה לספר לי עליו, אולי?", פניה שוב קדרו והעלם מיהר לסייג.
"סליחה, לא צריך, לא צריך, אני אספר לך",
דומה שהילדה התרצתה לשמע מילים אלו שכן עיניה שבו ונתלו בעלם,
מנצנצות בציפייה מאושרת.
"הוא סיפר לי כיצד נפגשתם", העלם פתח וסיפר לילדה את סיפורו של
המלוכלך כפי ששמעו. הבעתה של זו נעה בין בלבול, ניכור וחשדנות
כשהעלם האריך בפרטים מיותרים, דרך אדישות מעט ספקנית בקטעי
הקישור, ועד להערצה עיוורת, חסרת תנאים כשהלה מנה את חטאיו של
המלוכלך.
"מוזר, הסיפור, אה?", הילדה רק המשיכה לתלות בו עיניה, מצפה
לעוד.
העלם שתק, לא ידע מה עוד לומר. התכנס בתוך עצמו בקצה הספסל פעם
נוספת.
"איזה טיפוס, מטורף היה, משוגע על כל הראש", מלמל בשקט, כמו
דיבר לעצמו.
"מפלץ, אמר, ובת שטן", דיבורו היה אטי, מקוטע, עם הפסקות
ארוכות בין משפט למשפט, כאילו לא היו אלו קשורים אחד לשני,
"זה היה נורא",
"הוא ממש הסריח",
"הריח היה פשוט איום, ממש איום", העווה את פניו בשאט נפש,
הילדה הזדקפה מעט בכיסאה, האדישות נוטשת את פניה לטובת הזדהות
קלה,
"לא יכולתי לסבול את זה", המשיך העלם.
"בקושי הצלחתי לעמוד שם בשקט", פלט פתאום.
כאן נטתה הילדה מעט קדימה, בגב זקוף, בכיוונו של העלם, עיניה
נמלאות השתתפות גדולה,
"זה היה מוזר",
"לא הבנתי מה קורה לי",
"כמעט לא הקשבתי כשהוא דיבר",
"כל מה שראיתי היה הזקן שלו, מקפץ מעלה ומטה בקדחתנות",
"ממש נתקפתי בחילה מזה."
הילדה שלחה יד קטנה, עדינה, לעברו של העלם אשר המשיך לשבת
מכונס בעצמו בקצה הספסל, קובר מבטו בתוך ידיו,
"כשהוא היה קרוב אליי כמעט לא הצלחתי לעצור בעצמי",
"חשבתי שכל מה שאני רוצה זה לדחוף אותו אל הקיר, לתפוס בגרונו,
ולהשתיקו באגרופים, שוב ושוב עד שלא יוכל לומר עוד את דברי
ההבל שלו",
כל גופה של הילדה רכן עתה קדימה, כמו רוצה לחבוק בתוכו את העלם
הכפוף,
"וכל זה למה, אדם מסכן, מוכה גורל, שדעתו נטרפה, קורבן תמים של
גזירות הגורל ואני רק רציתי שישתוק, שיפסיק, שייקחו אותו ויעשו
לו דברים רעים כך שלא יוכל עוד להציק לאנשים", הבעה כאובה
נסוכה על פניו של העלם בעודו ממלמל,
"מאיפה זה בא? הרי לא קרה לי שום דבר כזה אף פעם קודם. אף פעם.
באמת",
"היש בי רוע חבוי? היש בכולם? מה שחרר אותו? למה כמעט לא שלטתי
בעצמי?",
בסופו של וידוי זה הרים העלם מבט כואב ועייף, ראה לפניו את
עיני השקד הקטנות מביטות בו באהדה גלויה, מלאות כאב אמיתי, את
הפה נכמר כלפיו בהבנה, דימה להבחין כי זה רוטט רטט קל, כמעט לא
מורגש, כמאיים להיפתח מעט ולאפשר לבת קול קטנה, עמוקה, לצאת
ממנו, כאילו עמדה הילדה לפתוח במין גרגור עתיק, לא נשמע, דימה
לראות את כתם הלידה מנצנץ כלפיו בהזדהות, אפילו השיער נע ונד
כלפיו באטיות עדינה, כמו מלווה את דבריו בהד חלש, נמוג. ידיה
של הילדה עמדו באוויר, קרובות לידיו שלו. חום אדיר, לא טבעי,
קרן מאצבעותיה. מבלי שחש בכך גופו של העלם התעגל מעט למגעו,
גבו התרחב, מפשיר ממתיחותו הקודמת, כאילו היה צמח הגדל בכיוונו
של האור.
כך ישבו, בשקט, בדממה של לאחר וידוי דקות אחדות, פסיפס האור
והצל משחק בדמויותיהן בתנועות קלות.
לאט לאט נטשה הילדה את העלם וחזרה לבהות באוויר הריק. בשלב
מסוים אף החלה להניע רגליה שוב, תחילה בתנועות קטנות, רגל ימין
נעה במסלול הגדול במעט מזה של רגל שמאל, אך עד מהרה אלו גדלו
וחזרו למנעד ולקצב הרגיל, המטריד. העלם, שהיה סחוט ועייף אחרי
דבריו, נותר שם עוד דקות מספר.
"תהיי כאן גם אחר כך?", ניעור העלם ושאל בזהירות,
הילדה לא הגיבה, דומה שחזרה לה אל עולמה הנסתר.
העלם קם בהיסוס ועזב את הספסל ברגליים כושלות.
הערב כבר ירד והרקיע נצבע בכחול ובאפור. על רקע זה כבר החלו
לנצנץ כמה כוכבים ואף הלבנה נראתה במלואה. העלם הביט בכוכבים
בעודו משוטט,
מוזר, איך פתאום החל להתוודות כך? הרי זה לא באופיו, לא עשה
דבר כזה קודם לכן. באמת מוזר, למה לא יכול היה להפסיק? כאילו
שהוטל עליו כישוף, כאילו שהאוויר סביב הילדה היה טעון במשהו,
דבר מה שונה, לא טבעי, כמעט מיסטי, הרהיב עוז לחשוב. האם זו
היא השפעתה של הילדה? האם כך קרו הדברים? הכוכבים נצנצו כלפיו
כחופני סוד, הלבנה כמסתירה בתוכה את המפתח לכל העניין כולו.
הילך כך, מחשבותיו מבולבלות, שעה קלה, עד שלפתע עלה בראשו
רעיון, תיקים! יוכל להבהיר את העניין בעיון בתיקים.
חיש קל נמצא העלם שוב בתחנת המשטרה, עוקב בצעדים מהירים אחר
הפקיד הצעיר בתוך סבך נוסף של מסדרונות קודרים. עד מהרה הגיעו
הללו ליעדם, נעצרים מול דלת עץ רחבה. על פתק קטן, התלוי
אלכסונית במרכזה של הדלת, נרשם בפשטות "מחסן תיקים". הפקיד פתח
את הדלת בחריקה ולפני העלם נגלה חדר גדול, אפוף חשיכה. מנורה
אחת, תלויה מעל הדלת, הבהבה באור חלש, צהבהב. לאורה של זו ושל
העששית שהחזיק הפקיד ועתה העביר לידיו של העלם, נראו שורות
שורות של מדפים עמוסי תיקים מאובקים הנמשכים אל תוך החשיכה.
הפקיד עזב את העלם לבדו בחברת התיקים והאבק וחזר מעלה, אל
חברתם של בני האדם. הלה טייל זמן מה בין המדפים. מדי פעם בפעם
נשמעו ציוצי עכברים שהופרעו רק על ידי זמזומה האיטי של המנורה
וקול צעדיו החרישיים. בקצה כל מדף הייתה מודבקת מדבקה קטנה,
שעליה נכתב נושא התיקים והדו"חות השוכנים על המדף. העלם היה
עובר ליד אלו, מאיר אותן באור חיוור על ידי הרמת העששית שבידו,
ואז קורא את הכתוביות הכתובות בכתב מסולסל. דומה שהמחסן כלל
בתוכו רישומים ודו"חות בכל נושא שבעולם. על מדף אחד היו רשימות
אינסופיות על מזג האוויר, טמפרטורה, משקעים וכסות עננים,
מדווחים שלוש פעמים ביום, ממבחר נקודות הפזורות במחוז. במדף
אחר, רישומי נסיעות, מי הסיע את מי ולאן, מתי ובאיזה מחיר.
בעוד מדף - רשימת תכולה של כל התוצרת החקלאית מן המחוז, באחר -
רשימת המסעדות והאכלוס שבכל אחת מהן בכל ערב לאורך השנה
החולפת, וכן הלאה והלאה. אך נדמה כי גולת הכותרת של המחסן כולו
היה מדור הפשיעה, מדפים על גבי מדפים מלאים בדו"חות על פשעים,
פשעים מפוענחים, פשעים לא מפוענחים, רישומי ראיות, נתיחות של
גופות, תצהירי עדים, גן עדן של ממש לצרכיו של העלם. העלם בחר
תיק אחד, מצא לו מקום ישיבה, פתחו והחל לעלעל בו. דומה שהרגיש
בנוח במחסן תיקים זה, האפלולי, מלא האבק, כאילו הזכיר לו את
משרדו הקטן והחמים המחכה לו לכשתיגמר משימתו.
חודש ימים בילה העלם בעיירה ר', שלושים ימים תמימים. שלושים
ימים שבהם חקר, דרש וחפר אחר מזימות, שקרים, פשעים, הונאות,
זיופים, טיוחים, מהם שבין אדם לחברו ומהם שבין אדם לשלטון.
הימים עברו במהירות ודמו אחד לשני דמיון מפחיד. בכל בוקר היה
קם, אוכל ארוחה קלה ופונה אל תחנת המשטרה. את שעות הבוקר
והצהריים היה מבלה במחסן התיקים. היה יושב שם, באור החיוור,
לקול ציוצי העכברים, יושב וקורא. מאמץ עיניו ובולע שורה
מסתלסלת אחר שורה מסתלסלת, דו"ח מאובק אחר דו"ח מאובק.
ואילו דברים גילה, כל חטאי העיירה ר' נפרשו לפניו, מקטן עד
גדול.
בנוסף לפשעים המדווחים היו לו אף כמה גילויים משלו. כל גילוי
שכזה היה מתחיל בחוסר התאמה קטן, סתירה קלה, כמעט לא מורגשת,
שרק חושיו החדים של העלם שמו לב אליהם. מרגע שהייתה הסתירה
מבוססת העלם היה בונה עץ הנחות, עובר על אלו אחת אחת ופוסלן
בסדרת בדיקות מזהירה, שהרי בגן עדן זה של תיקים ודו"חות נמצאה
התשובה לכל שאלה, היית רק צריך לדעת לחפשה.
אחרי כמה שעות של עבודה קדחתנית שכזו היה יוצא העלם אל הגן,
מצויד במבחר חטאים. היה מהלך בשבילים המוצלים, מקשיב לציוץ
הציפורים משך כחצי שעה, לעתים אף יותר. נתן למוחו הקודח לארגן
את החטאים המתערבלים במוחו בצורת שיחה. לבסוף, כשפקעה סבלנותו,
היה מוצא דרכו אל הספסל, מתיישב על יד הדמות הקטנה המניעה
רגליה הלוך ושוב, ומתחיל לספר. את כל החטאים שבלע קודם לכן,
בעת נבירתו במחסן, פלט עתה לעברה של הילדה. חטאים על גבי
חטאים, שהיו, לאחר שנבלעו ונפלטו בידי העלם, נבלעים שוב,
בשקיקה, על ידי עיניה המעריצות, מוצפות האושר, של הילדה. יחד
עם כל מקרה שסיפר עליו היה מוסיף את פרשנותו, היכן טעו הפושעים
וכיצד היה ניתן להימנע מכך. לא פעם דימה כי מצא את הפשע
המושלם, וכשהיה מגיע להארה כזו ומספר עליה, חדור התלהבות,
לחברתו לספסל, הייתה זו מצטחקת צחקוק קטן, ייחודי, אושר עילאי
ניבט מפניה.
אך לא הכול היה ורוד בגנם של הילדה והעלם. מדי פעם בפעם, כאשר
המקרה שהביא העלם לפתחה של הילדה היה כזה שכבר הכירה, או שדמה
לאחד שכבר שמעה דמיון קרוב מדי, נותרה זו לא מסופקת. בפעמים
הראשונות עוד זיכתה את העלם בחיוך רפה, מבין, אך לקראת סופם של
שלושים הימים, כשמקרים אלו הלכו ותכפו, החל העלם לדמות כי
בעצם, באותה מידה שניתן היה לקרוא בחיוך זה הבנה, ניתן היה גם,
אף ביתר שאת, לקרוא בו דבר מה אחר, אדישות, חוסר עניין, כאילו
רצתה הילדה לומר, ניסיון יפה, אבל זה לא זה. תחושה זו רק
התחזקה על ידי כך שחיוך זה, טבעו היה להימוג במהירות ולהתחלף
במבט הפגוע, המבולבל, שהיה משלח את העלם מעל פניה של הילדה
אומלל, לרוץ ולחפש חטא אחר.
החל לשים לב להבדלים דקים בהבעותיה, אפילו בעת שהייתה מנותקת,
מנענעת רגליה ומטיילת לה בעולם החלומות שלה. פתאום דימה כי
כאשר הוא נותר על הספסל יותר מדי והיא פונה אל נענועיה, הוא
יכול לשים לב למרירות קלה הנמסכת על פניה, כמעט בלתי מורגשת,
אך ללא ספק, חשב, קיימת. זיקים קטנים של זעם עצור המהבהבים
עמוק בתוך עיניה, התקדרות קלה של השפה העליונה מעל השיניים
הצהבהבות, כמו מנסה זו לשדר קשיחות וקוצר רוח, כאילו איננה
מבינה מדוע נותר הוא כאן, לידה, על הספסל, הרי כבר התוודה, למה
אינו הולך לו לדרכו כפי שהוא צריך? למה?
החל להיקרע בין רצונו לשמחה לבין פחדו מפני הבעות הזעם שלה. לא
מספיק שנדרש לכל מרצו וכוחו כדי לתור במחסן אחר פשעים מתאימים
וכבר התקשה לעמוד בקצב המתאים, אחד ליום. לגבי כל אחד שבכל זאת
מצא החל לפחד, שמא כבר מכירה היא אותו? שמא שמעה כבר משהו
דומה? האם תשמח בו או שלא? לא פעם דימה כי נפשה של הילדה כבר
קצה בסוגה זו, של חטאי עבר מדווחים, משובצים בשלל פרשנויות
ואבחנות סבוכות, מעדיפה היא וידויי אמת, אנשי מעשה המתוודים על
חטאיהם המפוארים, חסרי העכבות, כן, היה בטוח בכך. אל מול מחשבה
זו היה גופו נתקף חולשה גדולה, חוסר אונים נורא היה אוכל בידיו
המעלעלות בתיקים. מה אפשר לעשות? כל אדם צריך לשחק בקלפים
שחולקו לו על ידי הגורל, היה אומר לעצמו בעצב, חוזר לקרוא
במשנה מרץ שמא פספס דבר מה.
לילותיו, שפעם היו מלאים בוידויים מדומיינים, ושלל חיוכים
מאירים ומבטי הערצה בתגובה להם, נרדפו עתה על ידי דמיונות
תעתועים מעיבים. דימה כי הילדה כועסת עליו, נוטרת לו על
דבקותו, מה רוצה הוא ממנה? למה שב הוא וחוזר ומופיע יום ביומו
לפניה? האינו מבין את מבטיה, הרי אינה יכולה לדבר. למה חוזר
הוא ומבזבז את זמנה ומונע ממנה ליהנות עם חוטאי האמת? הרי לא
הבטיחה לו כלום. כלום. אינה חייבת לו דבר ובכל זאת הוא בא
ומציק לה. למה? בשביל מה הוא בא אם אין לו מה לתת לה? בשביל
מה? את כל אלה דימה לקרוא בתוך המבט הכואב, המאשים, שניבט אליו
מתוך זוג עיני השקד הקטנות החוזרות ומופיעות בחלומותיו.
האם היה ביסוס כלשהו למחשבותיו אלו של העלם, שואלים אתם? דומה
שלא. כל שנודע על עולמה הפנימי של הילדה רמז כי אינה מסוגלת
למחשבות שכאלו, ואפילו אם כן, לא נמצאה סיבה שתחשוב כך דווקא
על העלם.
ובכל זאת, העלם, למרות שלא פעם טען בפני עצמו טיעונים אלו
בדיוק, לא יכול היה להימנע מלחזור אליהן שוב ושוב.
כל כמה שהעלם נובר במחסן אינו מצליח למצוא מקרים חדשים אשר
יספקו את הילדה. ראשו כבר אינו חד כמקודם, לפעמים הוא תופס
עצמו מעלה באוב שיחה אשר ערך פעם אתה, בפעמים אחרות הוא מתחיל
למלמל לעצמו תהיות משונות, מה קרה לי? איך הגעתי למצב כזה?
מחשבותיו מתמסמסות אל תוך מצב מתמשך של חוסר עשייה.
אך הנה, מגיע יום השלושים, והעלם יוצא מן המחסן בצעדים כבדים.
הוא נראה עייף, פניו חיוורות, תווי פניו לאים, עטופים בכהות
כבדה, כמו לפנינו לא היה עלם תם אלא אולי דווקא אדם זקן, מוכה
על ידי תלאות החיים. שיערו פרוע, זיפי זקן לא מגולח פורצים
החוצה מסנטרו, בגדיו מלוכלכים, הליכתו מעט סהרורית. פתאום
מופיע לצדו מפקד המשטרה. זה מסתכל בו בעיניים מוזרות, "הגיע
הזמן", הוא אומר, "כבר שלושים יום הנך חוקר. הגש את הדו"ח עוד
היום". העלם מסתכל בו בפנים סתומות ומהנהן בעייפות. משום מה,
כל שמטריד אותו בדברים אלו הוא שייפרד ביום זה מן הילדה ולא
הצליח למצוא שום דבר אשר יספק אותה. ברגליים כושלות הוא מועד
החוצה מן הבניין.
העלם עשה את דרכו אל עבר הגן לאט, בצעדים כושלים, רקותיו
הולמות בכאב בדפנות ראשו. מאחורי אחת הפינות יצאה פתאום אישה,
ובצעד מהיר התקרבה זו לעברו. לא הספיק לתהות על קנקנה וזו כבר
תפסה בידו בעוצמה.
"אתה הוא האיש ממחלקת הפיקוח?!"
לא חיכתה לתשובה וכבר סחבה את העלם אתה לאחת הסמטאות.
"בבקשה ממך, אנא, אעשה הכול, כסף אתה רוצה? בזה העניין? כמה?"
שלחה ידה לתוך הארנק.
העלם, שיצא משרעפיו, שלח ידו ועצר את זו מלשלוף חופן שטרות.
"הירגעי, הירגעי, מה העניין?" אך לפתע זיהה את השיער החלק בצבע
החציר. "את היא האם?"
"כן, אנא ממך, לא ראית אותה קודם. הייתה כל כך עצובה, אף פעם
לא חייכה, רק וידויים אלו מצליחים לשמחה. אנא, בבקשה ממך, אל
תיקח את זה ממנה, אעשה הכול, הכול."
"הירגעי, אין לך מה לדאוג, הכול יעשה כשורה."
"הבטח לי! הבטח!"
"אני מבטיח, לא יאונה לה כל רע", אמר, אך דומה כי דבריו כוונו
לא אל האישה, כי אם למקום אחר, סמוי מן העין.
האישה, כמדומה, לא שמה לב לכך שכן רק קיבלה הבטחה זו וכבר
מיהרה לסובב ראשה ולהיעלם, מותירה את העלם שוב לבדו, בסמטה הלא
מוכרת.
הוא בחן את סביבתו החדשה בעיון, כאילו חש כי זו החביאה בתוכה
איזושהי משמעות עמוקה. הסמטה הייתה צרה ומוארכת, משני צדיה
שורות בתי אבן צמודים אחד לשני, אפורים ורדומים, ארובות פחוסות
נזדקרו מבעד לגגות הבתים, שמתוך מקצתן יצאו תמרות עשן מנמנמות,
מסתלסלות אט מעלה ומטה, כמו נקרעות בין צו העולם לבין געגועיהן
אל רחם הארובה שבו נוצרו. מרחק לא רב מן העלם עמדה פתוחה
לרווחה דלת מכולת שכונתית, ומתוך זו נתפזר במורד הסמטה ריח לחם
לא לגמרי טרי, שהגיע לאפו של העלם. בטנו של העלם קרקרה, לא אכל
דבר מן הבוקר. ומה בכך, שאל את עצמו, ובכל זאת נכנס אל החנות.
בעלת החנות הזקנה עמדה מאחורי שולחן בקצה הרחוק, כמו מפקחת על
המדפים עמוסי הסחורה. זו, שנהנתה ממיעוט מבקרים יוצא מגדר
הרגיל, ישנה לה שנת ישרים ומן העלם נחסכה הפטפטת הצפויה במקרים
שכאלו. חופשי היה להסתובב כאוות נפשו ללא עין הבוחנת צעדיו,
וכך אכן עשה.
לא עבר זמן רב והילוכו נדמה מהוסס, אכול ספקות, מתקרב ומתרחק
מנקודה מסוימת, כאילו חש את קריאתה פורטת על נימי נפשו. לבסוף
נעצר מולה. על המדף ניצבו מבחר סוכריות על מקל. עמד כך דקה
ארוכה, הגניב מבטים לעבר הזקנה כמצפה ממנה לאיזושהי פעולה,
ולבסוף התרכז מבטו על אחת הסוכריות, אדומה ועגולה בטעם דובדבן.
יד רועדת אך זריזה נשלחה ולקחה אותה מן המדף, מכניסה אותה לתוך
הכיס. העלם אפילו לא בדק את מצבה של הזקנה, רק יצא מן החנות
במהירות הגדולה ביותר שיכל.
בלב הולם הגיע העלם אל הספסל שבגן, מוצא את מקומו בקצהו.
הילדה נענע ברגליה כהרגלה. דומה שלא הבחינה בעלם המתנשם ומתנשף
בכבדות לצדה.
העלם ישב, מכונס בעצמו, וחיכה שנשימתו תירגע.
לבסוף פתח בדברים בקולו השקט,
"אני עוזב היום, המשימה שלי נגמרה",
"לא נתראה יותר",
הילדה לא הגיבה, רק המשיכה לנענע ברגליה,
"הבאתי לך משהו", נפלטו הדברים מפיו של העלם פתאום בקול רם,
מוזר, בלי שנתכוון לכך,
הילדה הסתובבה אליו והסתכלה בו בציפייה,
בהיסוס, כאילו פחד מדבר מה, הכניס העלם את ידו אל תוך כיס
מעילו והוציא משם את הסוכרייה.
אל מול זו פניה של הילדה לבשו פתאום אור והפתעה, כאומרות
"בשבילי?", ידיה הקטנות חטפו במהירות את המקל ודחפו אותו עמוק
עמוק אל תוך חלל הפה. גופה נתקפל בתנוחה עוברית, מגונן על
הצעצוע החדש, והעיניים, העיניים עליזות ומצפות נתלו בעלם.
"לא יודע מה קרה לי", החל למלמל בקול דועך,
"זה היה מוזר, כאילו שד השתלט עליי",
מבטו שב ונפל אל הרצפה, כהרגלו בשעת וידוי, וידיו החלו לשחק
אחת בשנייה כאכולות חשש,
"הרי לא גנבתי שום דבר קודם, אפילו בהשאלה לא לקחתי שום דבר",
"ממש מוזר, אף פעם לא הרגשתי ככה",
"היד נשלחה מעצמה ולקחה, לא יכולתי להתנגד",
"כאילו קריאת הגורל הדהדה בגופי",
הרים מבטו אל הילדה וראה את הפה הקטן הנקמר סביב הסוכרייה
העגולה, חובק אותה בהבעה עצובה. כל פניה כמו ניבטו אליו
בעצבות, נמשכות מטה בקצותיהן,
"אפילו לא חשבתי על הזקנה, בעלת החנות, היא סתם עמדה שם וישנה,
המסכנה",
"למה לא חזרתי? למה לא חזרתי ואמרתי ששכחתי לשלם?",
"למה לא לחזור עכשיו? אולי הזקנה עוד ישנה, אפשר להשאיר את
הכסף ולא להעיר אותה, הרי איני סובל ממחסור בכסף",
"ומה אם היא כבר התעוררה?",
קצות פיה של הילדה נתעגלו טיפה סביב הסוכרייה, מתעצבות לכלל
חיוך עדין, כמעט בלתי מורגש, מלא הבנה,
"אולי הנך רוצה לטייל קצת?", שאל פתאום העלם,
הילדה הנהנה בעליזות, שערה הקצר מקפץ סביב צווארה בחדווה, ידיה
עדיין חובקות את הסוכרייה עמוק עמוק בתוך הפה.
קמו שניהם ופנו לאחד השבילים, דמותו המכווצת של העלם ולצדה
דמותה הקטנה של הילדה, מהלכת ומלקקת את הסוכרייה בהנאה גלויה.
"עליי לכתוב את הדו"ח עכשיו",
"כנראה שאצטרך לזייף איזשהו סיפור כדי להגן עלייך, אולי אפילו
לשקר במצח נחושה",
הילדה לכסנה מבט נוצץ, מתריס באושר, כלפי העלם,
"אבל מילא",
"לפחות תהיי מוגנת",
"אל דאגה, אמך תגן עלייך, וגם מפקד המשטרה, נראה כי יש לו
אינטרס בעניין",
"מוזר. בעצם, כלל לא מילאתי את המשימה שלשמה נשלחתי לכאן",
"כל שעשיתי היה לדבר אתך",
"לפנים ראשי היה מלא רק בכך, רעיונות על גבי רעיונות בענייני
העבודה, ועכשיו, זה",
"מוזר, לא?",
עיניה הקטנות של הילדה החלו לנוע אנה ואנה בחוסר נוחות, מאבדות
קשב. פניה לבשו ארשת מבולבלת, כאילו אינה מבינה מה רוצים ממנה
כאן.
"כן, מצטער", אמר העלם,
שניהם נתיישבו שוב על הספסל.
ראשו של העלם שב והשתוחח, שוקע בתוך עצמו, פתאום שוב נראה
עייף, כמעט שבור. דמה לאדם שמלחמה קשה מתנהלת בתוך גופו. הילדה
רק הסתכלה הלאה ונענעה ברגליה, מתעלמת מנוכחותו של העלם.
לבסוף פתח ואמר,
"יודעת את",
"הזמן אתך גרם לי הנאה מרובה",
"מרובה מאוד", באמצעה של המילה השנייה קולו נשבר, סופה בקושי
נשמע,
"העניין כולו היה חוויה מיוחדת מאין כמוה",
"באמת, מימיי לא נתקלתי בדבר מה קרוב לכך",
"אני מאחל לך רק טוב בחייך", המשיך בקול לא נשמע,
"כנראה שלא נתראה עוד", לחש בתוגה, ראשו שמוט ביו כתפיו
ברפיון, עיניו תקועות עמוק באדמה.
"אני עוזב עכשיו",
"שלום",
הילדה רק המשיכה לנענע ברגליה.
סופו של דבר שהעלם הגיש דו"ח קצר, פשוט וענייני.
"בתחילת החודש השני החל גל פשיעה נרחב בעיירה ר'. גל זה נגרם
כנראה בעקבות צירוף של גורמים סביבתיים אשר בראשם התנהגותו
המוזרה של מזג האוויר, לחות טרופית ומחסור מוחלט בגשמים,
בניגוד גמור לאופייה של העונה. גורם שני במעלה היה אורכו הלא
טבעי של הירח המלא, אשר החל להופיע בדיוק בראשון בחודש והמשיך
להופיע שבעה ימים תמימים. דומה שגורמים אלו הכניסו את התושבים
למין קדחת פשיעה. המשטרה, שנתנה דעתה לגל פשיעה זה, החלה במבצע
מיוחד לעצירתו. פירותיו של המבצע החלו להגיע בחודש השלישי כאשר
חקירות המשטרה הובילו למעצרים רבים. מעצרים אלו נבעו בעיקרם
מהודאות הפושעים בעקבות יכולתם המשובחת של חוקרי המשטרה.
מצוינות זו של המשטרה לא נעלמה מעיני העירייה ותושביה הנכבדים
של העיר אשר הפנו ותרמו כספים לטובתה."
למען בהירות הדברים שווה להציב אל מול דו"ח זה, אורכו רבע עמוד
עלוב, נכתב בכתב יד עייף, חסר מעוף, דו"ח אחר, עב כרס ומלא
בפרטים והוכחות למכביר, גם הוא בכתב ידו של העלם, הפעם מסתלסל
ובעל חיוניות, אשר הנו המשך ישיר של אותה התוכנית אשר לא
נתגבשה אף פעם, אותה התוכנית אשר היה עלם פועל לפיה אילו לא
התרחשו אי אלו התרחשויות ידועות.
להלן סיכום דבריו בקיצור,
הכול החל באותו היום שבו הילדה נעלמה מידי אמה ומצאה מקומה על
הספסל בגן. ביום הזה התיישב לצדה המלוכלך והחל לשטוח לפניה את
סיפור חייו. הילדה, כפי שכבר ראינו, הייתה בעלת יכולת מיוחדת
לגרום לאנשים לשפוך לבם לפניה בווידויים נרגשים. אם יכולת זו
נבעה מטוהר האהדה ששידרה כלפי המתוודים, אהדה טהורה, חסרת
תנאים שכה נדיר למוצאה בעולמנו, או דווקא מהורמונים מסוימים
שזו הייתה מפרישה בעת מצב הווידוי, ואותו טקס, שיתואר לעיל,
אותה עלייה לרגל של אנשים אל הספסל שבו ישבה, אותו טראנס שאליו
היו נכנסים, שבו היו שופכים וידוי אחר וידוי ללא יכולת להפסיק,
טקס זה לא היה אלא שחזור של טקס חיזור מקדמת דנא, תקשורת כימית
בסיסית בין אורגניזמים פשוטים, בגרסתה כפי שהולבשה על בני אדם
מורכבים לאחר שנעורה מתרדמת בת מיליוני שנים, תוצאת מוטציה
גנטית נדירה. שאלה זו, כמדומה, לא נשאלה על ידי העלם שכן כל
שנכתב בדו"ח היה רק תיאור פשוט: "דומה כי לילדה יש יכולת
מיוחדת לגרום לאנשים להתוודות בפניה. יותר מכך, מסיבה לא ברורה
זו יודעת שמחה רק בעת וידויים אלו הנערכים לפניה", ואכן, גם זה
אינו ברור כלל וכלל, מדוע ידעה הילדה שמחה רק כאשר התוודו
לפניה על חטאים, כגודל העוון כך גודל השמחה. האם, כפי שבוודאי
יטענו הפסיכולוגים, הדבר נובע מטראומה בילדות המוקדמת, אולי
קשורה לאב אשר אינו נזכר כלל בסיפורנו, ואולי דווקא יצדקו
רופאים מסוג אחר, שיקשרו הכול לאותו פגם גנטי אמור. בכל מקרה,
המלוכלך, כמסופר, נתפס ברשתה והחל מתוודה בפניה על חטאיו. סופו
של דבר שהגיעה האם ומצאה את בתה יושבת ליד מלוכלך זה. ברי הדבר
כי נתקפה חלחלה גדולה ובדחיפות רבה לקחה את בתה הביתה, רחצה
אותה רחוץ היטב כמה פעמים בכל מין סבון שיכלה לחשוב עליו, מנסה
ככל יכולתה לשטוף החוצה זכרו של זה. אך כלל שניסתה, לא יכלה
האם להתעלם מן העובדה שבתה, שאף פעם לא שמחה ולא חייכה, נמצאה
צוחקת בפה מלא לצד אותו המלוכלך, והדבר הטריד אותה רבות. לאחר
חיבוטי נפש ממושכים שלחה האם את הילדה שוב אל הספסל. הפעם
השגיחה על הדברים בעודה מתחבאת בשיחים הקרובים, חמושה במוט
ברזל מחודד, מוכנה להתערב במקרה הצורך. המלוכלך חזר אל הספסל
והיה מתוודה באופן קבוע לפני הילדה, אך מלוכלך זה, מנהגו היה
להשתכר, ובאחת מפעמים אלו נתמלט מפיו דבר קיומה של הילדה.
חבריו, פושעים קטנים אחרים, פסלו מכול וכול את דבריו באותה
הזדמנות כהזיות של שיכור אשר נסתתרה בינתו. אך, כצפוי, אחדים
מהם נמצאו כמה ימים אחר כך מתגנבים אל הספסל, מתקרבים בהיסוס,
קצת חוששים, קצת מקווים, נושאים בלבם כבר כמה מילות וידוי
ראשונות והנה, נתפסים גם הם ברשת, ואינם יכולים לעצור בעצמם
מלשפוך לבם. לאט לאט נפוצה השמועה בקהילת הפושעים, לא שהלכו
אלו וסיפרו לחבריהם ואלו לחבריהם וכך הלאה, אלא שפשוט, אחרי
זמן כה רב שלא מדבר אדם מתוך לבו, אין הוא יכול לעצור בעצמו
כשהלב נפתח, וכך, ברגע של שכרות משותפת, צורך הווידוי היה
גובר, ואותו נוכל שכבר החל להתוודות אצל הילדה מצא פתאום בחברו
השיכור תכונות אשר לא מצא בו קודם, ולפתע היה מתוודה לפניו
וידוי קורע לב על איך נלכד ברשתה של זו.
שניים להצטרף למעגל המאמינים היו אחדים מבני הנוער האמידים.
אלו שמו לב לתופעה בעת טיולים שערכו מתוך שעמום העיירה שנחת
עליהם. מתוך שעמום זה גם באו לנסות את הדבר. כבני נוער היו
חסרי ניסיון החיים הנדרש ובקושי הצליחו לעורר בילדה תגובה, אך
בכל זאת נמצאו נער או שניים, אשר ברגיל היו נחבאים אל הכלים
ודווקא נמצאו זמן לא קצר על הספסל, בעוד הילדה מצטחקת לדבריהם.
מעמדם של אלה עלה פלאים בעקבות המעשה, גם בין חבריהם אשר
הסתכלו בהם פתאום במבט רוחש כבוד, וגם מצד הנערות אשר תהו, מהו
אותו הדבר הנסתר מן העין שראתה הילדה באלו. כך יצא, שנערים
רבים ביקרו אצל "הילדה המוודה" בתקווה שימצאו חן בעיניה
ויצליחו להצחיקה בסיפוריהם וכך ישפרו את מעמדם. אולם ההצלחה
הייתה נדירה, שכן הילדה, כידוע, עניינו אותה רק ענייני חטאים.
גם הניסיונות הלא רבים שנעשו לספר לזו חטאים שנבנו ביד הדמיון
לא עלו יפה, כאילו יכלה זו לחוש ולהבדיל, עוון שקר מעוון אמת.
והנה, בעקבות אלו הצטרף נדבך נוסף אל קבוצת עולי הרגל, כמה
אבות אשר שמעו בדרך אגב את בניהם מדברים על אותה "ילדה מוודה".
אלו היו אנשים טובים, ישרים ותמימים אך ככל האדם, גם הם נפלו
למלכודת החטא לעתים, אלא שאלו היו מיוחדים בכך שייסרו עצמם על
כך ללא הרף. לכל אחד מהם היה חטא מכונן אשר הילך אתו כל ימי
חייו וגרם לו לייסורי נפש עזים. מרגע ששמעו על הילדה היו
רגליהם לוקחות אותם בלי משים אל אזור הגן, והיו מסתובבים שם
חסרי כיוון עד אשר הבחינו בספסל הידוע עם הדמות הקטנה עליו.
ברגע זה עדיין לא נפנו אליו אך סיבוביהם קיבלו משנה תוקף, אט
אט נשאבים אל גורלם הבלתי נמנע. גורל זה היה מגיע לרוב כעבור
ימים ספורים. בינות הפושעים והנערים מצאו גם הם את מקומם. היו
לובשים מעילים כהים, מכסים את ראשם בברדס ומתגנבים לעת ערב,
כשהחושך כבר ירד, התוודו וידויים קורעי לב על אותם עוונות אשר
ישבו בנפשם שנים כה רבות.
נשותיהם של אלו לא יכלו שלא לשים לב בשינוי שחל בבעליהן,
לטיולים התכופים, להליכה הסהרורית, כאילו היו אלו מוכי ירח.
הצירוף של האופי התמים של אלו, החשדנות הטבעית של אלו ויצר
הוידוי המוגבר, גרם לכך שעד מהרה דבר קיום הילדה נודע גם
לנשים. ומרגע שהגיעה הידיעה אל הנשים, העיירה, כדרכן של עיירות
לא גדולות, החלה לרחוש. עד מהרה החלו הנשים להתחרות ביניהן
בשיחותיהן, איזה בעל הוציא מן הילדה את הצחוק החזק ביותר,
ואיזה נשאר הזמן הרב ביותר והיו מפצירות בבעליהן שילכו ויביאו
להן גאווה. לא ידוע איך בדיוק קרה הדבר, אבל נקל לדמיין זאת -
שיחה בין שתי חברות מתגלגלת על עניין הילדה, ואחת מקטרת לשנייה
על בעלה שהפך סהרורי, וכבר אי אפשר לסמוך עליו לשום צורך, כל
הזמן יוצא הוא אל זו, הוא אומר לה שלשאוף אוויר הוא יוצא, או
לשתות אצל חברים, אבל היא יודעת מה באמת הוא עושה. והשנייה,
פתאום מתביישת קמעא בבעלה, אשר הלך רק פעם אחת, וחזר נורמלי
לגמרי, כאילו אין בו כלום, בול עץ חסר עומק. הראשונה חשה
בהתכווצות הרגעית, הקטנה, של השנייה, אפילו לא באופן מודע,
והעניין מתחיל להתגלגל. דומה שאין חוש חד יותר מחושה של אישה
להזדמנות להתגאות במשפחתה. אבל גאוות המנצחות לא הייתה שלמה,
שכן בדיוק ברגע שבו באו לקצור את פירות ההשקעה רבת השנים,
בדיוק ברגע שבו באו להתגאות בצחוק גדול, או לחלופין בשהות
ארוכה, בפני חברותיהן הנכלמות, בדיוק ברגע שבו היו אמורות
להישיר מבט מנצח אל מול אותן חברות, לראות איך מחפשות הן מקום
להליט פניהן ואיך מסננות הן תחת שפתן קללה מוצנעת כלפי בעלן
הלא יוצלח, בדיוק ברגע זה הייתה מופיעה בראשן המחשבה, על אילו
חטאים מתוודה זה, ומהו אותו הדבר שגרם לילדה צחוק שכזה שעכשיו
מתגאה היא בו לפני חברותיה, האם קשור הוא דווקא אליה. וכי אז
היו הללו אמנם ממשיכות בדבריהן, אך ללא אותו עונג שנתענגו בו
קודם, והמבט המנצח היה מתחלף במבט אחר, חסר ביטחון, נרדף, אשר
נפנה הצדה, נמלט מפני מבט אותן החברות אשר דרש בכזה רהב קודם
לכן. ואילו החברות, שקודם ישבו מבוישות, היו מזדקפות קמעא,
נושכות שפתיהן בסיפוק, נו, בעלי אולי לא יוצלח אבל לפחות יודעת
אני עם מי יש לי עסק, לא כמו זו, המסכנה, שאלוהים יודע אילו
דברים בעלה מעולל.
עם הפצת השמועה הלכה עדת המאמינים והתרחבה, נוגסת בעוד ועוד מן
המגוון האנושי שהציעה העיירה. בעלי הכוח החלו להגיע, העשירים
ופקידי הממשל הבכירים, אך אלו, בניגוד למרבית עולי הרגל
הקבועים של הילדה, שחיכו לתורם בצנעה, בשקט, נזהרים לא להחליף
מבט עם המבקרים האחרים, כבר חווים חלקית את אותו טראנס שאליו
ייכנסו יותר מאוחר, אלו באו מלאי רהב, הסתכלו סביב בתשומת לב,
בוחנים את האנשים, את המקום, נדמה אף שלא סבלו מהשפעות הילדה
הרגילות. וידוייהם לא היו כווידויי הראשונים, חסרי אותה
הסתכלות פנימית, חרטה וצורך נפשי; במקום זאת, סתם, שיחת חולין
עליזה. אולם דווקא אתם, אם אותם בעלי הכוח אשר באו לא מתוך
צורך, אלא רק מפאת המעמד הנרכש, ישבה הילדה את הזמן הרב ביותר
וצחקה את הצחוק הגדול ביותר. בעל השיא היה ראש העיר של העיירה
ר', בחור צעיר ונמרץ אשר התקדם בסולם הדרגות במהירות מסחררת
וצפו לו עתיד מזהיר בפקידות המדינתית. אי אדם פוגש ראש עיר זה,
ישר משתכנע הוא שאין בנמצא אדם ישר ולבבי כמוהו, מדבר בגובה
העיניים עם כל אדם, עשיר או עני, דבריו לעניין, יודע לצחוק
כשצריך ולנהוג בכובד ראש כשהדבר דרוש, גם בקרב הגבירות נחל
הצלחה לא מועטה ונישא ליפהפייה צעירה מאחת המשפחות המכובדות.
שבע שעות תמימות בילה זה אצל הילדה, הדי צחוקה עוד מתגלגלים
לאורך הנהר מאז אותו היום. בעקבות זאת אדם חייב לשאול את עצמו,
איפה שוכנת לה תמונתו של דוריאן גריי של ראש עיר זה, באיזה חדר
מאחוזתו בעלת שמונה עשר החדרים. אך לפני שמעלים טיעונים בעד
עליית הגג, או בעד המזווה דווקא, מופיעה דמותו של עוזרו האישי,
מתקרבת בשביל ההולך אל הספסל והדבר מתברר, שכן אין הוא אלא
תמונת דוריאן גריי מהלכת.
עולי הרגל האדוקים של הילדה, שסבלו מהשפעותיה בצורה הקשה
ביותר, נפלו באותו הזמן, עם הגעתם של בעלי הכוח, קורבן לגזירה
קשה מנשוא - נגמרו להם החטאים. היו באים אל הגן אכולי געגועים,
מסתובבים סביב כמוכי גורל, מתקרבים קמעא, אולי בכל זאת, אך שוב
מתרחקים, נקרעים בין הצורך הגואה בתוכם לבין תמונה היושבת קבע
במחשבותיהם, דמות עיני השקד הקטנות הנתלות בהם, מבולבלות
ומאוכזבות, דורשות ישועה שאין בכוחם להביא. חסרי אונים הסתובבו
סביב, מייסרים עצמם עוד ועוד, ובינתיים, היה מגיע אחד מבעלי
הכוח, מלא רהב היה זה מפלס דרכו ביניהם, נכנס אצל הילדה בצעד
בוטח, והנה צוחקת זו לדבריו אלפי מונים מאשר צחקה לדבריהם. וכל
חיוך, כל הצטחקות קטנה שזה מקבל כדקירה בלבם של אותם המסכנים.
מבלי משים יצרה הילדה סדר חברתי חדש - אנשים היו מדורגים לפי
מידת הצלחתם לעורר בת גיל על שפתיה. המעמד הנמוך ביותר היה
אותם בני הנוער האמידים, אחר כך באו הבורגנים, שחטאיהם,
כחייהם, היו לרוב משעממים ועלובים, אחר כך באו יורשי הון
תמימים, שחיפו על המחסור בחטאים, בייסורי מצפון רבים ובחרטה
עמוקה, אחר כך פושעים קטנים, פושעים גדולים בעלי השפעה, ולבסוף
בראש הסדר החדש, כאילו צחק הגורל בפניהם של המהפכנים לעתיד,
ניצבו בעלי הכוח - העשירים ופקידי הממשל הבכירים, אשר אמנם היו
חסרי מצפון ולא הפגינו כל חרטה אך הילדה, כאמור, הייתה יושבת
אתם שעות וצוחקת ללא הרף.
לאור ערב רב זה של מבקרים בגן, אין להתפלא כי מפקד המשטרה שם
לב לדבר. בתחילה נתן לעניין להתפתח מעצמו ורק פיקח מרחוק. אחר
כך, כשהחל להבין את הפוטנציאל שיש כאן בשבילו, פנה למעשים.
ארגן פגישה עם האם והציע לה עסקה. אמנם לא הותיר לה ברירות
רבות אך יש לציין שהעסקה הייתה הוגנת לשני הצדדים. הילדה
הורשתה להמשיך לשמוע וידויים אך רק ברשות המשטרה. כאן נחלקו
קבוצות האנשים. מצד אחד בעלי הכוח וכל אלו אשר באו בשביל המעמד
בלבד, פסקו מלהגיע כליל. מצד שני, אותם אנשים שחיפשו רגע של
חסד, של הבנה לגורלם, אלו שחשו את הצורך בווידוי בוער בדמם,
המשיכו גם המשיכו. כך נוצרה אותה עלייה חדה בכמות ההודאות.
מפקד המשטרה, שהיה בקי בדרכיו של העולם, ארגן מפעל סחיטה קטן.
עיניו לא היו גדולות והוא סחט רק את בעלי ההון מבין המתוודים.
לזכותו יאמר שניהל מפעלו בטוב טעם וכי כמעט כל הכסף הושקע
במשטרה ובאותם שיפוצים אמורים, וכי חלק קטן הלך אל האם.
זהו עיקרו של הדו"ח, נותרת השאלה אם באמת היה העלם מגישו לאחר
שנכתב או שבכל זאת היה חס על הילדה וסופו של דו"ח זה היה בפח
האשפה.
העלם אינו עוסק בשאלות כגון אלו. תוגה נשקפת מפניו בעודו נוסע
חזרה אל משרדו הקטן והמאובק. מראות המרחבים הפתוחים חולפים על
פניו, שדות של ירוק, חום וצהוב משתלבים אחד בשני תחת שמיים
צבועים ארגמן. כמה עננים בודדים עוד מזדהרים בגעגוע אל קרני
השמש האחרונות העוזבות אותם אחד אחד. כהרגלה בעת הרהור, ידו של
העלם מחליקה על פני סנטרו ומגלה זיפים קטנים, אך הוא אינו משים
לבו אליהם, מחשבותיו מעסיקות אותו, האם אמר לה את כל מה שהיה
צריך לומר, האם נפרד כראוי.
רואה הוא שוב את פניה לפניו. העיניים הקטנות מסתכלות בו
אבודות, מבולבלות, דורשות ממנו ישועה אשר אין בכוחו לספק.
זמן רב עבר והעלם התקדם בחייו. יושב הוא במשרד קצת יותר גדול,
קצת פחות מאובק, כבר עם חלון. מפלס דרכו בעולם הפקידות
בסבלנות, בנחת, ככל פקיד אחר. אך עדיין, מדי פעם בפעם, נתקע לו
על פניו אותו מבט חולמני מימים עברו, בעיניו מזדהרים ניצוצות
געגוע והוא מתחיל לספר מקרה מסוים בעצב, במשפטים קצרים,
כאובים. לספר לה.
|
