כל הקונספט הזה, "ובחרת בחיים", מפחיד אותי. מפחיד אותי מאוד.
כמעט בכל הסיפורים שלי הגיבור, או אנטי גיבור, איך שלא תקראו
לו, מת בסוף. לפעמים הוא מתכנן את המוות שלו עוד מתחילת
הסיפור.

כשהיד שלי כותבת, היא רצה, טסה. הכל נשפך מהמוח מהר מהר בלי
לחשוב או להתעכב על מילה או רעיון.
ואז פתאום זה נעצר. היד חותמת את הנקודה האחרונה בדף. ואז...
אז אני מתחילה לקרוא את מה שכתבה היד.
העיניים נעצרות על מילים, משפטים, רעיונות. ושואלות את המוח:
"היי, מה קורה פה? שוב אני מת בסוף !?!? "
או: "וואו !  אני כתבתי את זה? עכשיו? בכלל לא ידעתי שזה
הסטייט אוף מיינד שלי אט דה מומנט"
אבל המוח נתן ליד הוראה לרוץ. והיא רצה, טסה, ממלאת פקודה, לא
שואלת שאלות. ואז אני צריכה להתמודד עם מה שנכתב ונחתם.
ובעשרות כתבים אני מתה.

גם עכשיו זה ככה. היד רצה על הדף. ממלאת פקודה.

כבר היו רגעים בחודש האחרון (וזה חדש לי כי לא היה כך מעולם),
שחשבתי שכבר בחרתי בחיים.
והנה עכשיו חמש בבוקר, ולא ישנתי כל הלילה. ואני בצום כי יש לי
בדיקת דם עוד שעה וחצי.
יש לי מין "התקררות" מוזרה כזאת, שיכולה להראות התקררות רגילה
לעין בלתי מזויינת. אבל לא! הפעם זה מרגיש שונה.
3 ימים ישנתי כמעט ברציפות. ואני, אני בדרך כלל בכלל לא יכולה
לישון בלי קוקטייל של כדורי שינה (לא אנקוב בשמות ומינונים).
ואתמול שמתי לב שכל הזרוע השמאלית שלי מלאה בכתמים של שטפי דם
בלתי מוסברים. אז קיבלתי הפניה לבדיקת דם. והנה שוב אני לא
ישנה, כהרגלי. וכל הלילה רק קיוויתי שיש לי איידס (והסיכוי לכך
תלוש לחלוטין מן המציאות).

זה התחיל בצהריים כשקיוויתי שיגלו שיש לי סרטן. כולם אצלנו
מתים מסרטן. או "שורדים את הסרטן", בממוצע של 2 סרטן לאחד
אנשים.
זאת אומרת שאם לא מתת במכה הראשונה, צפה לשניה, כי סביר להניח
שהיא בדרך.
בכל מקרה, אלו היו המחשבות בצהריים. ובלילה כבר התחלתי לקוות
שיש לי איידס. כי למות מאיידס זה הרבה יותר מהיר מלמות מסרטן.
וחשבתי איך אני מחלקת את הרכוש, מה אני משאירה למי, מה אני
תורמת...

אמרתי לעצמי: אוקיי, אז נגיד שיש לך איידס, אז מה, הרי מסטיגמה
חברתית את כבר מזמן לא פוחדת.
ומה זה כאב פיזי זמני, כזה שאת יודעת שיש לו סוף, לעומת כל
מכאובי הנפש שכאבת ב-28 שנות חייך?
וגם, איזה כיף! אני אוכל לפגוש ולהתייחד עם אמא שלי וסבתא וסבא
(מעניין אם הם מקבלים למועדון גם אנשים שלא מתו דוקא
מסרטן...).

אבל אני יודעת שאין לי איידס. כי אולי בכל זאת "בחרתי בחיים"
כשהקפדתי בצייתנות מופתית בעניין אמצעי המניעה, גם (בעיקר)
בתקופות הפוחזות, הפרועות ושלוחות הרסן בחיי.

אז עכשיו אני אתלבש ואסע לבצע את הבדיקה. ובטח יגלו שחסר לי
B-12 או משהו אחר שדומה בחוסר חשיבותו בקשר שלו למהות חיי.
ואולי... רק אולי, אלוהים רוצה אותי קרוב אליו עכשיו ויגלו שיש
לי סרטן.