באלף תשע מאות שבעים ושלוש, ביום האחרון של מלחמת יום כיפור,
שעה וחצי לפני שהפסקת האש נכנסה לתוקף, נשיא מצרים, אנואר
סאדאת, הרג את אבא של מושיקו שגר במרפסת ממולי.
סאדאת, מבלי שיידע על כך בכלל באופן אישי, שינה למושיקו את
החיים לחלוטין בלי שום אפשרות להשיב את המצב לקדמותו. צלף אחד
שעבד אצלו הרג את אבא של מושיקו ואחר כך קיבל על זה מדליה.
מצרית.
גם אימא של מושיקו קיבלה משהו. היא קיבלה תעודה בטקס ממלכתי
מיוחד ביד לבנים ובנאום שלה אמרה שהיא יודעת שבעלה לא מת לשווא
אלא למען המדינה. אבל כל זה היה הרבה מאוד זמן אחרי שהודיעו
לה. כשהודיעו לה, היו צריכים לתת לה זריקה. ואחר כך עוד אחת.
מושיקו לא הלך אתה לטקס כי בדיוק הייתה לנו אספת הורים ובמקום
להגיע לטקס הוא החליט לבקש מדודה שלו תלמה לבוא ולקחת אותו
לאספה במקום אבא שלו שבדרך כלל היה לוקח אותו.
מושיקו אמר שהטקס לא כל כך מעניין אותו וזה יותר חשוב בשביל
אימא שלו כל ההערכה הזו ומחיאות הכפיים. לפחות זה, כי אין לה
עכשיו בעל.
"אתה לא חושב שזה מוזר, אבנר? במדינה אחת מוחאים כפיים ובאחרת
נותנים מדליה על הצטיינות ואני זה שצריך ללכת עם תלמה לאסיפת
הורים במקום עם אבא שלי."
לא כל כך ידעתי מה לענות לו ורק אמרתי "לא יודע." זו תשובה די
מטומטמת, כשחושבים על זה. אבל אז הרבה מאוד מהתשובות שהייתי
נותן למושיקו היו בסגנון הזה, כי כולם היו בטוחים שהתפלק לו
איזו בורג ולא רציתי לקחת סיכון שהוא ישתגע או משהו בגללי,
והעדפתי לא להביע דעה.
כל הציונים של מושיקו היו בירידה, אבל המורות התנהגו מתוך הבנה
ל"מצבו" ונתנו לו לעלות כיתה אפילו שהוא לא ידע כלום בחשבון
ובאנגלית שרק עכשיו התחלנו ללמוד. רק תלמה, דודה שלו, לקחה ללב
ואמרה לו שלא יחשוב שזה יהיה ככה גם בשנה הבאה ושכדאי שיזיז את
התחת ויתחיל ללמוד. בשביל להמחיש לו שהיא רצינית היא לא קנתה
לו כלום בדרך חזרה ואמרה שאולי ככה הוא ילמד. אבל מושיקו רק
בעט בה כל הדרך הביתה ועשה לה בושות.
"תפסיק", היא אמרה.
"לא רוצה", הוא ענה, "את ככה כזאת רעה כי אין לך ילדים משל
עצמך." תלמה התחילה לבכות ואמרה לו שזו פעם אחרונה שהיא הולכת
אתו לאספות או לכל מקום אחר. ומושיקו רק אמר "בסדר" אבל הפסיק
לבעוט בה. אחר כך הוא אמר לי שהוא הפסיק כי הדמעות שלה הזכירו
לו את הדמעות של אימא שלו לפני ואחרי הזריקות של ההודעה.
אצל מרבית הילדים בשכונה המלחמה עברה בכיף יחסי. לא היה צריך
ללכת לבית הספר, לפחות בהתחלה, וסוף כל סוף פתחו את יציאת
החירום במקלט, זו שהייתה תמיד נעולה. היו גם אזעקות ברחוב, כמו
בסרטים ב"לימודית" על המלחמות של היטלר, ואנחנו היינו צריכים
לרדת למקלט כשהיינו שומעים אותן.
אבא שלי היה היחיד שלא עשה מילואים בגלל שהרגל שלו נשברה
למיליון חתיכות בתאונת דרכים כשהיה צעיר. הוא נשאר להכין לכולם
סנדוויצ'ים עם גבינ"ץ והיה אחראי לבדוק שאנחנו יושבים בפנים
בכל פעם שיש אזעקה. לא יכולתי להשוויץ שאבא שלי הוא מפקד גדוד
בשריון או טייס קרב, אבל בסוף התרגלתי לזה שהוא לא הלך להילחם
ונשאר בסביבה, ואחרי כל הדברים שקרו למושיקו בגלל הצלף המצרי
המצטיין אפשר להגיד שהייתי די מרוצה. ובכלל, אחרי שהוא שבר את
המנעול שחסם את הפתח של יציאת החירום ופתח אותה כך שכולנו
יכולנו להיכנס דרכה ולא רק דרך הדלת הרגילה של המקלט, הוא הפך
למין גיבור כזה של הבניין.
אנחנו גרנו בחולון בקומה הרביעית של הבניין בפינת הרחובות פתח
תקווה ונס ציונה, ובבניין שלנו, כמו בכל הבניינים בשכונה, לא
הייתה מעלית. החזית הייתה עטופה תריסים ורודים ולבניין ממול
היו תריסים צהובים והיה גם בניין אחד עם ירוקים. במרפסת שלנו
התריס היה יוצא דופן. הוא היה בצבע לבן. סיפרו לי שכשהייתי קטן
רצתי בכל הכוח כי רציתי לעוף כמו בילבי לנגסטרום וכל מה שקרה
זה שבסוף התריס נשבר כי נתקעתי בו וזה הכול. לעוף לא הצלחתי
וזה היה מזל. אז החלפנו את התריסים ובגלל שכבר אי אפשר היה
להשיג תריסים ורודים היינו חייבים לשים תריסים בצבע אחר ושמנו
לבן שהיה הכי לא מסובך להשיג.
בסנטר למטה יש לי סימן קטן מהתפרים שהיו צריכים לעשות לי אחרי
הניסיון הזה לעוף ואחרי שהבנתי שאין לי את היכולות של בילבי.
אימא הכריזה שקרה לי נס והתיישבה לכתוב מכתב לטלוויזיה ברוממה
ירושלים על ההשפעות המסוכנות שיש לסדרה הזו על ילדים. אחר כך
היא גם אמרה לי ששמעה על ילד אחד שקפץ לגמרי מהבית אלא שאצלו
התריס היה פתוח לגמרי. היא תמיד סיימה את הסיפור בלי להגיד לי
מה קרה לו בסוף ורק המשיכה ואמרה: "זה נס מה שהיה לי כאן אתך.
פשוט נס."
בסוף "בילבי" הפסיקה להופיע בטלוויזיה ואני שתקתי כשהיו
מתחילים לדבר על זה כי לא רציתי שידעו מה היה החלק של אימא שלי
בכל העניין. אחר כך התחיל "בית קטן בערבה" ואף אחד כבר לא זכר
יותר את "בילבי".
מושיקו גר בבית היחידי בשכונה עם חצר, אם לא מחשיבים את "גן
רבקה", שהיה בעצם הבית של רבקה וגם גן. רבקה וכל המשפחה שלה
גרו בו. אימא אמרה שכשהם באו לגור כאן הכול היה מלא בבתים
קטנים מסביב או בחולות ושככה כל חולון נראתה. "ממש כמו כפר
קטן." "באמצע מומבסה", היה אבא שלי מוסיף.
לאט-לאט הרסו את הבתים הקטנים מסביב ובנו את הבתים הגדולים בלי
המעלית עם התריסים הצבעוניים.
אבא של מושיקו לא הסכים למכור את הבית שלו לאף אחד והתעקש
להמשיך ולגור בו אפילו שהיה יכול לקבל כמה דירות במקום. ככה
הוא אהב, ותמיד אמר שהוא לא צריך כמה דירות כשיש לו מקום לגור
בו.
גם רבקה אמרה את אותו הדבר, אבל בסוף מכרה את הגן ועם כל הכסף
שקיבלה עברה לגור באמריקה בעיר ניו יורק בשביל להיות קרובה
לרבי מלובביץ ואחר כך נתנה לו את הכסף ואמרה שבזכותו מצאה את
האור בחיים. קצת לפני שנסעה התחילה לשים כיפות לילדים כשנתנה
להם את הלחם-שוקולד והתחילה לרדוף אחרי כל מי שהוריד אותן עד
שנמאס לה והיא סגרה את הגן.
אבל כל זה היה לפני היום ההוא באוקטובר של שנת אלף תשע מאות
שבעים ושלוש. עד אז נראה היה ששום דבר לא ישתנה, שכולנו נמשיך
לגור בבתים בלי מעליות עם תריסים בכל מיני צבעים ושמושיקו ואבא
שלו ימשיכו לשים כיסאות נוח בחצר שלהם בקיץ ויעשו כאילו הם
בים.
כל הסיפור של אבא של מושיקו היה מאוד מסובך בשביל מושיקו
ולחשוב שבסופו של דבר הוא מת, נראה לי היום דבר מאוד מציאותי
בגלל השאיפות שהיו לו בחיים להפוך לגיבור. אבל מושיקו לא חשב
ככה בכלל. השאיפות של אבא שלו שהתממשו בסוף השאירו אצלו כמה
שאלות בלי תשובות. והשאלות האלו היו אחראיות למה שקרה לנו
בסוף. ואולי טוב שהן היו בסביבה וחלק מהפצעים של מושיקו בתוך
הלב נרפאו.
אבא של מושיקו היה מפקד בחיל הים והוא כמעט טבע בצוללת "דקר".
אבל בגלל שאיחר החמיץ את ההפלגה ובסופו של דבר נשאר בחיים ולא
נעלם ביחד עם הצוללת. בגלל זה קראו למושיקו משה ולא דקר. אנחנו
החבר'ה קראנו לו מושיקו.
שמות לא בהכרח קובעים שום דבר בחיים אבל הם יכולים לעשות המון
רושם. לדקר, הילד בבניין לידנו, לא היה אבא על הצוללת, אימא
שלו פשוט ראתה חדשות קצת לפני שהוא נולד כשהצוללת המפורסמת
טבעה והחליטה לקרוא לו ככה. יצא שבשכונה היו בטוחים עד גיל ממש
מאוחר שאבא שלו היה המפקד של הצוללת, וכולם נתנו לדקר כבוד של
גיבור בזכות עצמו.
מושיקו די אכל אותה מהבחינה הזאת כי בסוף אבא שלו באמת טבע אבל
לא על צוללת, ולא בשום מקרה מפורסם, הוא פשוט חטף כדור ישר
במצח בזמן שהיה בתצפית על הסיפון של אוניית תובלה. מהפגיעה הוא
נפל למים והצטרף אל חללינו שמקום קבורתם לא נודע. ככה אמרו
בחדשות, אבל מושיקו אמר: "הוא טבע בסוף בדיוק כמו שרצה וזהו.
סוף פסוק. יש בים מקום לכולם ולא ממש משנה איפה אתה קבור."

מושיקו רצה שיחליפו לו את השם למשהו שקשור לאירוע אבל אימא שלו
לא הסכימה בכלל. השם של האונייה היה "צופית" או משהו כזה, שזה
בעצם שם שמתאים לילדה אז הוא נשאר פשוט משה.
לאט-לאט חזרו האבאים של כולם מהמילואים. רובם חזרו אפילו בסדר.
זאת אומרת, כמעט כולם. אבא של חיימון ממול חזר בלי רגל, ואצל
אבא של עופר, שהכול מבחוץ נראה אצלו בסדר, הייתה איזו בעיה.
בלילה הוא צרח כמו משוגע והעיר את כל הבניין. בסוף לקחו אותו
לשיקום מיוחד של אנשים מהסוג שלו.
לפני המלחמה הוא היה מצייר ציורים במיליון צבעים על קירות של
בניינים וגם ככה חשבו שהוא לא ממש בסדר כך שאף אחד לא התפלא על
מה שקרה לו.
אומרים שהוא כיסה את כל הקירות של השיקום בציורים בשחור לבן
והיה צריך לסייד כל פעם את הבניין מחדש כדי שיתפנה מקום. אף
אחד לא הצליח לשכנע אותו לצייר פחות או פשוט להוסיף צבע
לציורים שלו בשביל הגיוון. הוא החליט שככה זה הכי טוב ואי אפשר
היה לשכנע אותו אחרת, כי הוא לא דיבר.
אבא שלי נשאר שלם לגמרי. אף פגז לא נפל בסוף על חולון, אפילו
שאמרו שאולי זה יקרה ובלילה אמרו לעשות "האפלה" והייתי צריך
לכבות גם את הפנס שלי שפעל על בטריות.
כבר לא היה יותר ממה להתבייש אחרי שכולם חזרו, ועם הזמן אנשים
התחילו לשכוח מי בכלל נסע להילחם ומי לא. והיו כאלו שאמרו
שהמלחמה פשוט הייתה מיותרת.
ההורים של חיליק, שהאוטו שלהם תמיד נשאר בחנייה והם לא נסעו אף
פעם לשום מקום, אפילו לא בשבת, נסעו עם חיליק לאמריקה. אימא
שלו אמרה שהיא "לא יכולה יותר עם כל המתח במדינה הזאת." והם
נסעו ללוס אנג'לס שאין בה מתח והמכוניות בה, כמו שחיליק אמר,
"ענקיות וגם אמריקאיות", ושהם הולכים לקנות גם לעצמם מכונית
כזו, שנייה אחרי שירדו מהמטוס.
כשחיליק נסע בסופו של דבר אף אחד לא הצטער, ולמסיבת הפרידה שלו
כולם באו רק בגלל שהמורה הכריחה אותם ואמרה שזה לא יפה להיפרד
ככה מחבר לכיתה. הכיבוד היה חומוס בחצי פיתה עם מלפפונים ועוגה
כושית שהייתה קצת ישנה. חיליק עשה מהנסיעה גם יומולדת בשביל
לקבל מתנה. הכיתה כולה הלכה ביחד לראות את "קזבלן" בקולנוע
"ארמון" בתור פרידה ושרנו את כל השירים בקול רם עד שביקשו
מאתנו לשתוק. בתור מזכרת קנינו לו בולים של ארץ ישראל והמורה
מלכה הביאה לו קופה של קק"ל מפלסטיק, לא מפח. אני זה שקניתי את
המתנה לחיליק. מהעודף שנשאר קניתי לעצמי בולים גדולים מרומניה,
בצורה של משולש עם ציורים של רכבות ולא אמרתי לאף אחד. זו
הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שרימיתי מישהו.
בחצר של מושיקו היה דגם ענק של אונייה מפח שהיו צובעים אותה כל
שנה מחדש בגלל החלודה שהיא תפסה מהגשם.
את הדגם של האונייה בנה אבא של מושיקו בעצמו ומי שזכר אותו
כשבנה אותה ידע להגיד שהיה רשום לה ליד הקצה "אילת", שזו הייתה
בעצם עוד אונייה שהוא רצה לעלות עליה אבל בסוף פספס גם אותה.
הוא איחר כי באותו בוקר הוא לקח את מושיקו לקופת חולים. מי שכן
היו עליה היו החברים שלו וכולם, כידוע, טבעו מפגז של נאצר שפגע
בה בול באמצע.
אחרי כמה זמן, ומרוב הפעמים שכבר צבעו אותה, השם שלה נמחק והיא
הפכה לסתם דגם של אונייה רגילה אבל די בולטת בשטח ולפיה כולם
ידעו לאן הם צריכים ללכת.
הבית של מושיקו עמד בדיוק בפינה של הרחוב והאונייה עזרה להתמצא
בשכונה, במיוחד אם היית אורח. אם היית צריך להסביר למישהו איך
להגיע לאנשהו, היית תמיד מכוון אותו לפי הדגם: "אתה לוקח שמאלה
ליד הבית עם האונייה." או: "תיקח ימינה ישר אחרי הבית עם
האונייה ואז תראה את זה."
מושיקו הפך לילד מפורסם בגלל כל מה שקרה. כשעבר ברחוב תמיד היה
איזה ילד קטן, שעוד לא היה בחבר'ה, מציץ מהתריסים ואומר: "הנה,
אתה רואה, זה מושיקו שאמרתי לך עליו שאין לו אבא והוא גר בבית
עם האונייה לבדו עם מפתח."
כמובן שהילדים הקטנים לא ידעו את כל הפרטים ובשביל לעשות רושם
הם תמיד הוסיפו לסיפור עוד איזה משהו כמו: "אומרים שאבא שלו
היה מפקד של חמישים ספינות שנסעו להפגיז את סאדאת אבל באמצע
הנסיעה התקיפו אותם מיליון כרישים והם טבעו."
אף אחד לא העיר לילדים הקטנים. הכוונות שלהם היו טובות בדרך
כלל, ואנחנו הגדולים דווקא היינו מרוצים בשביל מושיקו שאבא שלו
ממשיך להיות מפורסם גם אחרי מותו, כמו הרצל או בן גוריון.
ידענו כמה זה חשוב לו.
כשאני חושב על זה היום, יכול מאוד להיות שמושיקו בעצמו היה
אחראי לחלק מהסיפורים אבל אין לי דרך לבדוק את זה.
לפעמים ראו אותו עומד בחצר ליד האונייה ומסביר בתנועות ידיים
לכל הילדים הקטנים איך בדיוק אבא שלו טבע. היה לו מקל ארוך
שאתו הוא היה מצייר בחול את כל המערך של הקרב הדמיוני של אבא
שלו בנשיא המצרי סאדאת. לאף אחד זה לא הפריע, ההרצאות האלו של
מושיקו, במיוחד לא לאמהות של הילדים הקטנים, שבשבילן זה היה
ממש כמו בייביסיטר לשעה בלי לשלם כסף.
אימא של מושיקו לא עבדה לפני הכדור שהרג את בעלה, כי היא פשוט
לא הייתה צריכה. אבא שלו היה נהג ב"אגד" והיה לו המון כסף בכל
מקרה. אחרי המלחמה היא אמרה למושיקו שאין לה יותר מדי ברירות
והיא פשוט חייבת, הקצבה לא תספיק להם לכלום והמזל שלהם, ככה
היא אמרה, "שזה רק אני ואתה, משה, בלי כל התוכניות של אבא שלך
להרחבת המשפחה."
חצי שנה אחרי שהמלחמה נגמרה היא מצאה בסוף עבודה בתור פקידה
אצל בוס בעירייה של חולון וגם התקדמה. הבוס שלה אפילו התגרש
בשבילה והם עברו לחיות ביחד. בהתחלה הם נפגשו רק כמה פעמים
בשבוע בבית מלון ואחר כך הוא היה מגיע לשכונה ומחנה את הפורד
אסקורד שלו בדיוק איפה שאבא של מושיקו היה מחנה את הקונטסה
שלו. יכולתי לראות שמושיקו לא ממש אהב את זה אבל הוא רק אמר:
"יש המון פורד אסקורטים, קונטסה כבר בקושי רואים בכלל על
הכביש."
לא הרבה זמן אחר כך הם החליטו שכדאי שהם יגורו ביחד. הבוס היה
מעוניין מאוד וגם אימא של מושיקו. הבוס אמר שהם צריכים לפתוח
בחיים חדשים וזה היה בערך הזמן שהם החליטו לשלוח את מושיקו
לפנימייה מיוחדת לבנים.
וזו, אמרה אימא שלו לאימא שלי, הייתה החלטה שבאה לה ולבוס
ביחד: "בגלל שהוא כבר ממש עצמאי ואת יודעת איך זה לאישה עם ילד
לחפש לעצמה גבר, זה לא קל." אבל אימא שלי לא ידעה, כי זה תמיד
היינו אנחנו ואבא שלי. מהנימוס היא ענתה לה: "בוודאי, מרגלית,
אני מבינה." אבל אחר כך התקשרה ישר לדודה שלי וסיפרה לה איך
העולם מידרדר ולאן הגענו. "הקבר עוד לא התייבש ומרגלית עושה
לעצמה ככה בושות וחבל במיוחד על הילד."
כששמענו על כל הסיפור הזה עם הפנימייה לא היה בשכונה ילד אחד
שלא רצה לנסוע במקומו. רק מושיקו לא התלהב במיוחד ואמר: "אתם
יכולים לנסוע אם אתם כל כך רוצים."
בסופו של דבר אף אחד לא נסע במקומו וביום ראשון אחד, מרגלית,
אימא של מושיקו, העלתה אותו על קו 88 שהיה ממש ריק, הוציאה
ממחטה ובכתה. מושיקו ישב ליד החלון ועשה אדים מהפה על החלון
ואחר כך רשם עליהם בכתב מחובר: "אני מושיקו, הבן של אברהם
הגיבור שמת בגלל סאדאת." אימא שלו נהייתה היסטרית והתחילה
לצרוח: "תמחק את זה! תמחק את זה עכשיו, מושיקו! למה אתה עושה
לי בושות?" אבל הוא לא מחק שום דבר והאוטובוס פשוט התחיל לנסוע
עם האדים ועם כל מה שהוא כתב עליהם.
מושיקו לא אמר לאיזו פנימייה רשמו אותו אבל אני ידעתי מאימא
שלי שזה "מקווה ישראל" בסוף ההתחלה של חולון.
מרגלית אמרה לאימא שלי: "את מבינה, ככה זה גם קרוב. הוא יוכל
לבוא מתי שירצה ולי יהיה את החופש שלי להתחיל מחדש, אם את
מבינה למה אני מתכוונת. אני חושבת שקרה לי אקסידנט." הוסיפה
והצביעה על הבטן שלה.
לי היא אמרה: "אל תדאג, אבנר, הוא יגיע כל שבת לביקור." אבל
מושיקו לא הגיע כל שבת. הוא הגיע פעם בחודש ואחר כך אפילו
פחות. ובסוף כמעט בכלל לא הגיע.
כשכבר כן הגיע לביקורים הוא לא היה בא לחצר של בית הספר לשחק
כדורסל, אלא הולך ישר עם הדודה שלו תלמה למסדרי זיהוי של סרטים
עם תמונות של שבויים גיבורים.
תלמה החליטה שאברהם, אבא של מושיקו, לא מת ו"הכול זה
קונספירציה של השלטונות."
אימא של מושיקו והחבר שלה אריה, שכבר נהיה סגן ראש העיר עכשיו,
לא ממש רצו לבוא למסדרים ביחד עם מושיקו והדודה תלמה.
מושיקו אמר שזה לא מפריע לו ושתלמה היא בעצם אחות של אבא שלו.
אפילו לפני הטביעה של אבא שלו הן לא היו חברות יותר מדי קרובות
ותמיד היה צריך לשכנע את אימא שלו לנסוע אליה למושב, אמר.
"בשביל מה את לוקחת את הילד לשם? הרי זה ברור שהוא היה על
הספינה וטבע שם", אמרה אימא של מושיקו לתלמה, אבל תלמה הייתה
מתפוצצת בכל פעם שאמרו שהוא טבע כי לא הייתה על זה שום הודעה
רשמית מגולדה ולפי מה שהיא אמרה זו בעצם רק שמועה שהוא היה על
האונייה וזהו. דבר לא יותר משמועה.
"מושיקו, תגיד לה שהוא מת. תגיד לה."
אבל הוא לא אמר כלום ורק שתק.
"הלב שלך קר מבפנים!" צעקה עליה תלמה פעם אחת באמצע הרחוב,
ומרגלית התחילה לבכות.
"תסתכלי על עצמך, איך את לא מתביישת, לא יכולת להתאפק, מה?"
אמרה והצביעה על הבטן שלה.
אז הבנתי שהאקסידנט היה הבטן של אימא של מושיקו שהתחילה לגדול
מרגע שמושיקו נסע לפנימייה.
מה שהיה הכי מוזר זה שמושיקו לא התערב בכלל בוויכוח בין שתיהן
והיה נראה שהוא במקרה נמצא שם בסביבה. "תגיד", הוא אמר לי,
"רוצה לבוא אתנו גם? זה דווקא כיף ויש כיבוד."
"אני הולך הביתה, יש לי עוד מאלנתלפים שיעורים", שיקרתי.
למושיקו לא כל כך הפריע ללכת למסדרים עם דודה שלו, למרות שהוא
היה בטוח שאבא שלו טבע. "אצל תלמה", הוא אמר לי, "זה הגעגועים
בתוך הלב שמבלבלים לה את המוח לגמרי ויוצא שהיא מעדיפה לחשוב
שהוא יחזור יום אחד. ככה הרבה יותר קל לה."
הוא עצמו די בנה על זה שהוא לא יחזור. בכל ההרצאות שהיה עושה
לקטנים בשכונה, הסיפור שלו תמיד היה נגמר ב"ועכשיו אבא שלי
שוכב לו אי שם במצולות ומחכה שחיילנו יבואו למשות את גופתו."
כמעט תמיד היה איזה ילד קטן שהיה מתחיל לבכות חזק. ומושיקו היה
אומר להם: "יאללה, עכשיו תעופו מכאן, חבורת בכיינים."
"הבכי שלהם זה סימן שהם אהבו את הסיפור שלי והזדהו", היה אומר
לאמהות שבאו להתלונן שהוא מפחיד את הילדים שלהן. "אין לכן על
מה להתלונן. בזמן שאתן בעבודה הילדים שלכן לומדים קצת
היסטוריה", אמר. אני ידעתי שלא היו מעורבים כרישים בסיפור
הטביעה אלא רק צלף מצטיין, אבל לא התכוונתי לבלבל לו את הראש
עם פרטים שמבחינתו היו לא חשובים. כל הכוונות שלו היו טובות.
כשהיה חוזר ממסדרי הזיהוי אמר שהוא מבין כמה אבא שלו באמת היה
גיבור כי בעצם הוא לא נפל בשבי ופשוט מת בשביל המדינה, וגם
תמיד היה שם כיבוד ובעיקרון הסרטים של השבויים היו ממש
משעממים. הוא רק חיכה לקטעים ששתי נשים היו קמות ביחד וצועקות:
"זה בעלי! זה בעלי!" ואז היה צועק: "זה אבא שלי! זה אבא שלי!"
והיה מספיק לתפוס קצת תשומת לב מאנשים שהיו מרחמים עליו עד
שהיה חוטף סטירה מדודה שלו תלמה, שבכל פעם אחרי מקרה כזה הייתה
אומרת לו: "מושיקו, זה לא יפה לעשות מה שעשית, אתה יודע שזה לא
אבא שלך שם בסרט, הוא אפילו לא דומה לו בכלל." אבל אחר כך
הייתה ממשיכה לקחת אותו לכל ההקרנות האחרות של הסרטים על
השבויים עד שהן נגמרו לגמרי ולא הייתה לה ברירה והיא חזרה
לקיבוץ שהיא גרה בו.
אמרו שהיא התחתנה עם ערבי והתחילה לנסוע אותו בעולם במשלחות של
שלום אחרי שזרקו אותה מהקיבוץ, כי בכל אופן אף אחד לא רצה
לאכול עם ערבי בחדר אוכל למרות שזה קיבוץ. יש גבול לפתיחות,
אמרו לה. אחר כך היא עזבה והתחילה לדבר על השלום בכל מיני
מקומות ואמרו שהיא נפגשה עם ערפאת. לא היו לה ילדים אז היא
הקדישה את עצמה "לילדים של העולם", ככה היא אמרה בראיון
בעיתון. ליד הכתבה הייתה תמונה שלה אבל היא לא נראתה מאושרת
במיוחד.
לא הרבה זמן אחרי המלחמה, גולדה הלכה הביתה ואימא אמרה שטוב
שכך, ושהשופט אגרנט, שאמר לגולדה לא להיות יותר ראש ממשלה, הוא
מישהו שעוד ידברו עליו הרבה במדינה הזו. בדיון בטלוויזיה על
"לקחי המלחמה" היה מישהו שאמר שייקח פה עוד הרבה זמן עד שיתנו
לאישה לנהל את העניינים עוד פעם.
מושיקו עוד היה בפנימייה והיה לו חצי אח חדש שנולד מהאקסידנט.
אריה ומרגלית לא התחתנו בסופו של דבר. בבניין אחד בשכונה עשו
פסיפס מאבנים קטנות על כל החזית בשביל "טיפוח הנוי" וזה היה על
חשבון העירייה ולא עלה להם כלום. בבית הספר החליפו לנו את
המורה שהייתה לנו מכיתה א' במורה אחרת שהגיעה כל בוקר משכונת
ג'סי כהן והיה לה איפור של כוכבת קולנוע והיא בכלל לא נראתה
כמו המורות האחרות, לא דיברה כמותן וגם לא התלבשה כמותן. היא
לא הייתה נשואה ושמנה כמו כל המורות האחרות, ובאסיפות הורים
כששאלו אותה כמה ילדים יש לה ומה בעלה עושה היא אמרה שהיא
"רווקה חופשייה ומשוחררת".
כשאימא שלי שאלה את מרגלית למה בסופו של דבר היא לא התחתנה עם
הבכיר שלה בעירייה, מרגלית ענתה ש"אין מה לעשות, המסרים שבאים
מתוך הלב לא ברורים כל כך. ואצל גברים זה די בולט."
מושיקו היה בא אליי לפעמים לביקור ואני, שהייתי מקווה לשמוע כל
מיני סיפורים גסים על הפנימייה ואיך הבנים שם מציצים לבנות
במקלחת, הייתי מתאכזב בכל פעם מחדש. מושיקו רק היה יושב ושותק
שעות על גבי שעות ומתעקש שנשב במרפסת ונסתכל על אימא שלו
שמחפשת אותו ברחוב עם החצי אח שלו על הידיים.
בשכונה היו המון ילדים חדשים וחלק מהם בכלל לא הכירו את מושיקו
ולא ידעו כלום על אבא שלו או על הסיפורים שהיו עליו. הרבה
נולדו בכלל אחרי המלחמה. אימא שלי אמרה שככה זה, אחרי שהתותחים
רועמים המוזות עושות את שלהן, אבל אני נשארתי לבד וכמה
שהסתכלתי על הבטן של אימא שלי לא ראיתי שום שינוי של מוזה.
הביקוש להרצאות של מושיקו דעך, אפילו שהוא היה מוכן לעשות אותן
גם כשהגיע לשכונה לביקור קצר של שעה. החבר'ה ששמעו את הסיפור
על הכרישים גדלו וכבר לא האמינו לזה יותר. ככה זה כשמתבגרים.
"קח, זה הטלפון שלי", אמר ונתן לי את המספר על נייר מכתבים של
אופנועי מירוץ שנתתי לו בביקור האחרון. "יש לנו עכשיו טלפון
במסדרון. אם קורה משהו חשוב תתקשר ותספר לי."
לא התקשרתי. בסך הכול לא היה לי מה לספר. חוץ מזה שטרזן המקורי
בכיכובו של ג'וני וייסמילר היה בקולנוע ארמון עוד פעם והלכנו
לראות אותו איזה חמש פעמים. לא ידעתי אם בפנימייה שלו יש בית
קולנוע, אז מה הטעם להתקשר ולספר לו על סרט שלא בטוח שהוא יכול
לראות?
בשכונה עצמה היה עכשיו יותר קשה למצוא חניה כי להרבה יותר
אנשים היו עכשיו מכוניות. אריה עשה סימון בכניסה לבית איפה
שהוא היה מחנה את האוטו כאילו שזה שלו. לא כולם ברחוב הסכימו
ולפעמים היו צעקות כשהוא היה מגלה שחנו לו במקום.
"ככה זה. אם היית מגיע כל יום היו בטוחים שזה שלך", אמרה לו
מרגלית. "עדיף לך להתווכח אז תתווכח." אבל הוא לא ויתר.
מהקשרים שלו בעירייה היו רושמים רפורטים לכל מי שחנה במקום שלו
וככה הוא ניצח והיה יכול לא להגיע אפילו שבוע שלם בלי שאף אחד
יחנה לו במקום. ככה זה כשאתה מתקדם בעירייה.
הספינה שהייתה בחצר הבית של מושיקו נשארה שם, אבל עכשיו הייתה
מונחת בצד מתחת לערמות של כל מיני דברים שאימא של מושיקו זרקה
מהבית. אף אחד כבר לא טרח לצבוע אותה יותר בשביל לשמור עליה
מהגשם ורק מי שהכיר אותה מפעם ידע שזו ספינה. בתחילת הרחוב שמו
שלט אין כניסה וכל האנשים שחשבו שזה דו-סטרי ונעצרו ליד
האונייה לשאול שאלות, כבר ידעו להמשיך ולנסוע הלאה.
מושיקו, בפעמים שבא לבקר, היה עומד בחצר ומנסה לנקות אותה אבל
בסוף אריה תמיד היה יוצא החוצה, ומתחיל להתווכח אם בכלל צריך
ובדרך כלל מושיקו היה מפסיק, בועט בספינה ונכנס הביתה. בגלל
שאנחנו גרנו בקומה רביעית, לא יכולתי לשמוע מה שהם מדברים, אבל
ילד אחד שגר בדיוק ממול בקומה הראשונה, אמר לי שאבא של מושיקו
אמר לו שצריך לזרוק את הגרוטאה הזו החוצה בגלל החלודה כי היא
מסוכנת לאח הקטן שלו שמשחק בחצר.
"אבא של מושיקו טבע כשנסע להילחם בסאדאת, יא טמבל!" אמרתי לילד
הקטן. "לא נכון", הוא ענה לי, "הוא פה בחצר עם אימא שלו." ואני
שבהתחלה חשבתי לעצמי שהילד הזה ממש אידיוט, הבנתי פתאום שהוא
ילד של אחרי המלחמה שבכלל לא יודע מכלום ולא התחשק לי להסביר
אז רק אמרתי: "טוב, עזוב, כנס הביתה, מה אתה מקשיב לדברים לא
שלך."
"ואז הוא בעט באונייה ממש לידה והעיף מלא חול", הילד אמר.
מושיקו ואריה לא ממש הסתדרו. בסופו של דבר מושיקו התרגל לחיות
בפנימייה, אבל בהתחלה הוא לא היה רוצה לחזור לשם כשהגיע לבקר.
מרגלית הייתה צריכה לשכנע אותו בכל פעם לחזור. היא הייתה בוכה
ואומרת: "מושיקו, אני תמיד אוהב אותך אבל אתה חייב להבין שגם
אני צריכה לבנות לעצמי חיים חדשים ולנסות ולשכוח את העבר."
אחרי כמה שנים, בניסיון לשכוח את העבר עד הסוף, היא אפילו נתנה
לו את התמונה של אבא שלו בבגדים של מלח בחיל הים שהייתה תלויה
אצלם תמיד בסלון מעל הטלוויזיה. מושיקו לקח אותה לפנימייה ושם
אותה במגירה, כי אין לו טלוויזיה וככה זה עדיף לדעתו.
אף אחד לא שאל למה אבא שלו לא בא לבקר ואם היו שואלים, אמר לי:
"ממילא אני לא עונה אלא נותן בעיטה."
הבעיטות אצל מושיקו היו פתרון לכל דבר שהרגיז אותו מאז הסיפור
עם אבא שלו. הוא בעט במורים, בכל מי שהושיבו לידו ולפעמים גם
בי.
מושיקו לא אמר שהוא מתגעגע לאבא שלו אפילו פעם אחת, וכשאני
חושב על זה עכשיו כנראה שהוא פשוט שמר את הכול לערב ההוא.
בבית הספר הוציאו את אבא של מושיקו מהרשימה אחרי שנתיים והמורה
החדשה מג'סי כהן אמרה שאין לנו מה לדאוג כי היא בטוחה שבבית
הספר החדש של מושיקו מזכירים אותו "בכל טקס רלוונטי". אני
ידעתי שלא. ידעתי שמושיקו לא סיפר שם לאף אחד.
כשאמרתי את זה בקול רם, לא היה למורה מה לענות והיא רק אמרה:
"מה בדיוק אתה רוצה ממני, אתה חושב שאני קובעת פה הכול? בכלל,
אתה חבר שלו, אבנר, נכון? וחוץ מזה", היא אמרה, "היום אני רוצה
לדבר על משהו אחר. אני רוצה לדבר על אירוע היסטורי שעומד
להתרחש שירפא לכולנו את כל הפצעים." ואז הפסיקה כדי לראות שכל
הילדים מסתכלים עליה, ובאמת, כולם הסתכלו כי היא דיברה באופן
מאוד חגיגי. "נשיא מצרים אנואר סאדאת עומד להגיע בשבוע הבא
לביקור במדינת ישראל." היא אמרה וכולם היו ממש מופתעים. המורה
חייכה כאילו שהיא בעצמה נשיא מצרים ואמרה: "אני יודעת שכולכם
מתרגשים מאוד, כולנו כאן מקווים לשלום. ואני יודעת שנקבל את
פניו של הנשיא בברכה ובזרועות פתוחות." ואז היא גם פתחה את
הידיים באוויר כאילו שהוא כאן והוא מגיע במיוחד בשבילה, והיא
מצדה מתכוונת לחבק אותו.
המורה סגרה את החיבוק של סאדאת אצלה בגוף והתחילה ללטף את
עצמה, בעיניים עצומות ואמרה: "שלום, שלום, סאלם, סאלם." כולם
התחילו לצחוק ואפשר היה לראות שהיא נעלבה. היא הייתה מורה כבר
המון שנים ופעם אחת אפילו התחפשה לגליל של נייר טואלט ועמדה
בחצר ושרה למרות שכולם הפריעו. גם אז זה לא הפריע לה. היא
המשיכה בשלה. ככה זה כשאתה עושה את אותו הדבר יותר מדי זמן,
אתה לא יודע מתי אתה מצחיק, אתה פשוט לא שם לב.
אני רק חיכיתי שייגמר היום בשביל להודיע על זה למושיקו ולבדוק
עם זה ירפא אצלו משהו.
איך שנגמר חקלאות, רצתי הביתה להתקשר.
בהתחלה חיכיתי עד שהשכנה מלמטה תגמור לדבר עם הבת שלה באמריקה
ותרד מהקו המשותף ואחר כך חיכיתי עוד המון צלצולים עד שילד אחד
ענה והלך לקרוא לו.
"מושיקו, אהלן", אמרתי, "נשיא מצרים אנואר סאדאת מגיע בשבוע
הבא", וניסיתי להישמע חגיגי כמו המורה.
"אני יודע", הוא ענה לי כאילו שלא אכפת לו.
"אומרים שיהיה שלום ויהיה אפשר לנסוע למצרים ולראות את כל
הפירמידות וגם שכל הפצעים יתרפאו."
"כן, מעניין אם אפשר יהיה גם לשוט לשם", אמר, "טוב, אבנר, אין
לי זמן לדבר כי יש פה עוד אנשים שמחכים." וזהו. הוא פשוט סגר.
בבוקר של היום שסאדאת היה צריך להגיע בערב, קמתי מההשכמה שהרשו
לי להזמין כי הייתי בתורנות ב"משמרות הזהב", ותכננתי לעבור
בדרך-קיצור בחצר של מושיקו. כשהגעתי ראיתי טרקטור חונה ממש
קרוב לבית ואנשים שמדברים בערבית יושבים על המדרכה ומחכים.
איש אחד, עם כובע, עמד ודיבר עם מרגלית ואריה. מרגלית לא ענתה.
היא רק הסתכלה על הבית והיו לה דמעות בעיניים. לא הייתי צריך
הסברים והבנתי מיד: הולכים להרוס את הבית ולבנות במקומו בית של
ארבע קומות משוכלל עם מעלית, כמו ההוא שבנו בסוף השכונה, בשנה
שעברה, מעל הגן של רבקה אחרי שהיא נסעה להתקרב לאלוהים בניו
יורק.
עמדתי ליד מרגלית, אימא של מושיקו, כי רציתי לשמוע מה הולך
כאן, והיא פתאום, בלי שום אזהרה, חיבקה אותי והצמידה אותי אליה
כאילו שהייתי הילד שלה או משהו כזה.
"מרגלית, תעזבי את הילד! מה את עושה?" אמר לה אריה. "תלכי כבר
להעיר את שלום."
שלום זה החצי אח של מושיקו שקראו לו ככה בגלל התקווה לשלום.
"אני פוגש את ראש העיר בשמונה ורבע בדיוק ואני כבר מאחר."
רק אז היא עזבה אותי ונכנסה לבית שממנו התחילו לצאת סבלים עם
רהיטים ולשים אותם על המדרכה ליד הערבים, שפתאום קמו והתחילו
לסדר אותם ולהעלות אותם על משאית שהגיעה ממש משום מקום.
רצתי מהר בכל הכוח לבית הספר וכשהגעתי תלשתי את האסימון שהיה
לי על הצוואר לשעת חירום. התקשרתי מהציבורי לפנימייה של
מושיקו.
"כן?" ענתה לי ילדה אחת.
"אפשר לדבר עם מושיקו?" שאלתי.
"רגע, אני אקרא לו", אמרה הילדה.
"מי זה?" ענה לי מושיקו.
"מושיקו, זה אני."
"אהלן, אבנר", הוא ענה ונראה היה לי שהוא יותר שמח לדבר אתי
הפעם.
"אהלן, מושיקו", אמרתי והתחלתי להשתעל מכל הריצה שעשיתי עד
לטלפון. "תראה, היום בבוקר אימא שלך והחצי אח והאבא החדש
שלך..." "הוא לא אבא שלי בכלל", אמר לי מושיקו בעצבים. "בונים
אצלכם בית משוכלל של ארבע קומות ואולי חמש שגם תהיה בו מעלית."
ושוב השתעלתי. "היום הם התחילו להוציא את כל הדברים מהבית שלך
עם משאית ועם ערבים. תגיד, מושיקו, אתם עוברים דירה?" שאלתי,
אפילו שכבר הייתי בטוח שכן.
"לא", מושיקו ענה.
"אהה", אמרתי.
"טוב, אז מה?" אמרתי סתם כי נהיה מין שקט כזה פתאום ולא רציתי
שהוא יסגור.
"תשמע, אבנר, אני חייב לסגור את הטלפון כי עוד מעט מתחילה
אצלנו שעת אפס."
"טוב", אמרתי, "בסדר." הייתי די מאוכזב בסך הכול, כי אני די
השתדלתי להתקשר וגם הפסדתי את התור שלי להיות מפקד ב"משמרות
הזהב", וכל מה שמושיקו רצה היה רק לסגור.
"תגיד, ראית מה עשו לספינה?" הוא שאל.
"לא", אמרתי, "אבל היה גם טרקטור ליד המשאית עם הערבים."
פתאום נהיה מין שקט ושמעתי בטלפון קולות של מסדרון. צעקתי:
"הלו, מושיקו? מושיקו, אתה שם?"
"הלו", ענה לי קול של ילדה.
"מי זה?"
ועניתי: "אני אבנר, חבר של מושיקו."
"מושיקו הלך", היא אמרה וסגרה את הטלפון.
כבר לא היה לי חשק להיכנס לאף שיעור אז החלטתי סתם ללכת ולשבת
ליד הבית של מושיקו ולראות מה עושים, אבל האמת שהיה די משעמם
כי כל הזמן רק הוציאו דברים מהבית ומרגלית כל הזמן צעקה:
"תיזהרו, זה שביר, תיזהרו. חיות אדם". נרדמתי על הקצה של
המדרכה ונשענתי על תיק בית הספר. התעוררתי ואכלתי
מהסנדוויץ-גבינה שהיה לי בתיק. המלפפונים נמרחו עליו והוא נהיה
קצת רטוב, אבל אכלתי כי הייתי רעב.
באחת עשרה וחצי גמרו להוציא את הכול ואיש אחד די זקן נכנס לתוך
הטרקטור, שם אוזניות, הפעיל את המנוע והתחיל לנסוע לתוך החצר.
ואו, אמרתי לעצמי, ושמתי לב שאף אחד מהילדים של השכונה לא כאן
בשביל לראות ואחר כך אני אהיה היחידי שאוכל לספר לכולם מה היה.
הטרקטור התחיל לנסוע, עלה על הגדר, מעך אותה בשניות והתחיל
להרוס את כל הצמחים הגדולים שהיו בחזית. אחר כך התחיל למעוך את
כל הגרוטאות שהיו בחצר. ואז, בלי אזהרה בכלל, הוא נתן בוקס
מברזל לדלת של הבית והיא נפלה עם חתיכה מהקיר.
מרגלית שמה את שלום הקטן לידי על המדרכה ואמרה: "אתה אבנר, חבר
של מושיקו, נכון?" ולא חיכתה שאני אענה, ואמרה: "תשים רגע עין
על שלום, בסדר?" מרגלית באמת התנהגה מוזר. לפני דקה היא חיבקה
אותי כאילו שאני והיא מכירים כל החיים ואחר כך התנהגה כאילו
היא לא זוכרת אותי בכלל אבל למרות זאת השאירה באחריותי ילד קטן
יחסית.
"בסדר", אמרתי והושבתי אותו לידי ונתתי לו את הקלמנטינה שהייתה
לי בתיק.
לאט לאט התחילו להגיע עוד כל מיני ילדים קטנים שחזרו מבית הספר
וכולם עמדו והסתכלו והיו כאלו שגם מחאו כפיים.
שוטר אחד, שקודם ישן על כורסה במשאית שלקחה את כל הדברים,
התעורר עכשיו ולא נתן לאף אחד להתקרב. הוא רצה להזיז אותי אבל
אימא של מושיקו אמרה: "עזוב, זה בסדר, הוא משגיח על הילד."
והשוטר הלך.
בשעה שתיים כל הבית כבר היה כמעט הרוס והתחילו לפנות את האבנים
שפעם היו החדר של מושיקו. כל מי שעמד בצד בשביל לראות כבר הלך.
רק אני נשארתי לעמוד שם. מרגלית באה פתאום והתיישבה לידי, לקחה
את החצי אח שלום, שמה אותו על הידיים שלה וחיבקה אותו חזק.
דמעות התחילו לרדת לה לכל אורך הפנים עד שנגעו בכתפיים של
שלום. את שלום זה הצחיק כנראה והוא ניסה לתפוס אותן בידיים איך
שהן זלגו לה מהעיניים.
"תגיד, אכפת לך להשגיח עליו עוד קצת?" היא אמרה. ואני עניתי:
"לא, זה בסדר, הוא בכלל לא מפריע", אמרתי, וידעתי שככה יתנו לי
להמשיך להישאר.
האיש המבוגר יצא רגע מהטרקטור והתחיל לדבר עם הערבים וכולם
ישבו והתחילו לאכול. מרגלית הביאה לי פיתה עם חומוס ואמרה:
"קח, תאכל, אתה יושב כאן כבר המון זמן." הייתי רעב ובלעתי את
הפיתה על המקום במקום ארוחת צהרים.
"אני הולכת לרגע למספרה. אתה חושב שזה בסדר שתישאר כאן עם שלום
לבד? יש לנו היום קבלת פנים חגיגית עם ראש העיר בדיוק שעתיים
לפני שסאדאת מגיע, היית מאמין? איזה יום בחרנו לנו לזה", אמרה
מרגלית ועשתה לי שלום ביד כי כנראה החליטה שזה בסדר להשאיר את
שלום אתי.
בדיוק כשרציתי ללכת כי התחיל כבר להיות משעמם ולא נשאר מהבית
כלום, ראיתי אותו. את מושיקו, זאת אומרת. עם הבגדים הירוקים של
הפנימייה. על הגב היה לו תיק גדול כאילו שהוא הולך לבית הספר
וביד אחת החזיק מקל גבוה שלקצה שלו היה מחובר דגל ישראל שהסתבך
בדגל אחר שלא נפרש ולא הצלחתי לזהות.
"בוא כבר, אבנר", הוא אמר לי. "זוז כבר, יש לנו המון עבודה",
הוא אמר. ככה סתם. בלי שלום! בלי מה שלומך? פשוט "בוא! יש לנו
המון עבודה". קמתי, שמתי את התיק שלי על הגב והחזקתי ביד אחת
את שלום, שעדיין היה באחריותי עד שמרגלית תגמור לעשות פן,
ושלושתנו נכנסנו לחצר שהייתה מלאה בגושים גדולים של אבנים.
מושיקו הוביל אותנו לקצה החצר. נעמדנו ליד הספינה של אבא שלו
והתחלנו להזיז את כל החתיכות של האבנים שהיו מסביבה. אחרי חצי
שעה אפשר היה לראות אותה עומדת בדיוק כמו פעם רק עם הרבה
חלודה.
"חכה פה רגע", מושיקו אמר, יצא אל מחוץ לחצר ונעלם. הסתכלתי על
השעון וידעתי שכבר מאוחר. השעה הייתה שתיים וחצי ואימא יודעת
שבדרך כלל אני חוזר הכי מאוחר בשלוש, אבל אי אפשר היה לעשות
כלום כי מושיקו הלך והחצי אח שלום הרי לא יכול להסתדר לבד אז
החלטתי להישאר ולהסביר אחר כך.
ישבנו שנינו על בלוק גדול שכנראה היה פעם המטבח כי יצאו ממנו
חתיכות של צינורות וברזים ושיש וחיכינו. יחסית לילד כל כך קטן,
שלום לא היה נודניק בכלל. הוא ישב ושיחק עם ברז גדול שמצא, פתח
וסגר את העיגולים שלו וחיכה שייצאו ממנו מים.
אחרי רבע שעה בערך, מושיקו חזר עם שני ערבים מההובלה והם
התחילו לסחוב את האונייה מהחצר ההרוסה. ערבי אחר גרר אתו עגלה
עם סוס כמו של אלטזכן או אבטיחים.
מושיקו עמד על המשטח הריק של העגלה וכיוון את כולם בערבית
והסביר איך לשים את האונייה. אחרי חמש דקות הם הצליחו.
הוא אמר לכולם "שוקראן" וגם נתן לכל אחד שטר של כסף עם הנרייטה
סולד, שבשבילי היה שבועית שלמה. הם חייכו ונכנסו מאחורי המשאית
לישון קצת.
רק אחרי שווידא שכולם בפנים ישנים הוא חזר ואמר לי: "בוא,
אנחנו חייבים להספיק, אין לנו הרבה זמן."
"ומה אתו?" שאלתי והצבעתי על שלום.
"תביא אותו גם", אמר מושיקו בלי לקרוא לו בשם ועלינו על העגלה
של האלטזכן שהיה לה מושב גדול מקדימה והמקום הספיק לשלושתנו.
המאחורה היה ריק, רק הספינה הייתה עליו ומסביבה הרבה בוץ
וחתיכות של אבנים קטנות שנפלו מהחלונות שלה.
"אתה בטוח שזה בסדר שאנחנו לוקחים את שלום אתנו?" שאלתי את
מושיקו. "כן", הוא ענה. "התקשרתי לאבא שלו מהעירייה ואמרתי לו
שבאתי לבקר ושהלכתי לעירונית להחליף ספרים ושלקחתי אותו אתי."
ידעתי שמושיקו משקר אבל לא היה לי אכפת כל כך. אף פעם לא נסעתי
על עגלה עם סוס. שכנעתי את עצמי בקלות שזה לא משנה אם נעשה
איזה סיבוב קצר בעגלה ואז נחזור.
מושיקו התנהג כאילו שהוא נסע על עגלות כאלו כל החיים. הוא
החזיק את המושכות חזק וממש דיבר עם הסוס כמו מקצוען: "הויסה,
דיו, ברר," וכל מיני רעשים שהסוס הבין כנראה ופנה ימינה וגם
שמאלה.
המשכנו לנסוע והסוס התחיל לדהור אחרי שמושיקו זרק לו איזו מילה
ונתן לו מכה עם הרצועות של המושכות. אחרי חמש דקות בערך היינו
כבר ב"כיכר הדמעות", שככה קוראים לה, כי כולם, כולל אימא שלי,
נכשלים שם בטסט לפחות פעמיים.
השמש כבר שקעה ובקושי היו מכוניות ברחוב. מכל מקום שמעו את
הטלוויזיות מדברות החוצה, חזק יותר אפילו מ"מבט ספורט" במוצאי
שבת, על זה שסאדאת מגיע עוד שעתיים, וכמה שזה אירוע היסטורי.
הכבישים היו פנויים לגמרי. איש אחד עם מכונית צפצף לנו ושאל:
"ילדים, מה אתם עושים?" אבל מושיקו לא ענה לו בכלל ורק הצליף
בסוס שהתחיל כבר ממש לתפוס מהירות. והאיש התייאש ונסע.
שלום התחיל למחוא כפיים ואני רק החזקתי אותו חזק כי הרגשתי שזה
ממש מהר ופחדתי שהוא ייפול וכל האחריות תהיה עליי. מושיקו בכלל
לא שם לב, הוא רק הסתכל קדימה כל הזמן והמשיך להדהיר את הסוס.
תמיד כשעבר אלטזכן ברחוב, רציתי לעלות כשהוא עולה להביא דברים
מאיזה בית, רק בשביל שייקח אותי סיבוב קצר ויעלה אותי על הרמפה
של העגלה אבל אף פעם לא היה לי האומץ. לא האמנתי שהנה פתאום
אני דוהר ככה על עגלה שהיא ממש אותו דבר, יש לה קישוטים של
פרחים מפלסטיק מקדימה ואין אף אחד שיתפוס אותי ויגיד לי שאסור,
וזה רק אני, מושיקו, החצי אח שלום והדגם של האונייה, והרוח
שנושבת בשריקה ונכנסת לנו ישר לתוך השערות ועושה רעש של
קונכייה של ים בתוך האוזניים.
כמה חופש שהיה לנו בערב ההוא.
כבר הבנתי שאנחנו לא נוסעים לספרייה העירונית אז שאלתי:
"מושיקו, לאן אנחנו נוסעים?" צעקתי כדי שישמע אותי. אבל מושיקו
לא ענה ורק המשיך להסתכל על הדרך.
"מושיקו, כבר מאוחר, אולי נתחיל לחזור?"
"אין לי לאן לחזור, לא ראית שהרסו את הבית?" הוא ענה.
"כן, הרסו אבל אתם בטח עוברים למקום אחר, אולי אפילו תגורו
בקומה רביעית של הבניין שיבנו שם במקום ואולי אפילו תהיה לכם
מעלית", אמרתי.
"לא הזמינו אותי לגור שם, זה רק אימא ואריה ושלום." ואז הוא
הסתכל על החצי אח שלו שלום, חייך אליו בפעם הראשונה, וליטף לו
את הראש.
"אם אתה רוצה לרדת אתה יכול", הוא אמר, "אני מוכרח לנסוע לפגוש
את סאדאת."
"סאדאת?" אמרתי. "תגיד לי, מושיקו, התפלק לך בורג?" שאלתי, אבל
מושיקו רק אמר: "תשגיח טוב על הקטן שלא יתקרר, יש לך משהו
בשביל לכסות אותו?" שאל.
פתחתי את תיק בית הספר והוצאתי משם מגבת וחולצת התעמלות.
הלבשתי לשלום את החולצה והסמל של בית הספר 'ביאליק' הגיע לו עד
לברכיים כמעט. אחר כך לקחתי את המגבת ועטפתי אותה מסביבו. שלום
לא אמר כלום כי הוא עוד לא יודע לדבר ורק כשגמרתי להלביש אותו
הוא התחיל לחייך ולצחוק וגם למחוא כפיים. כנראה שלא היה לו
קר.
גם כשהגענו לכביש המהיר, לא היו מכוניות והסוס עדיין לא
התעייף. מושיקו כיוון אותו לאמצע הכביש ודהרנו ללא הפרעה
מיוחדת. הערב ירד בבת אחת ומושיקו הסתובב אליי ואמר: "תלחץ פה
על הכפתור האדום הזה מתחת למושב." שמתי את שלום בצד לידי,
וראיתי בטרייה שחורה גדולה מתחת לרגליים שלי עם כפתור גדול
בצבע אדום.
לחצתי על הכפתור, והרמתי את הראש למעלה. כל קישוטי הפלסטיק של
העגלה דלקו פתאום, כולם היו מנורות. היו שם ורדים אדומים
מפלסטיק עם אור אדום, ציפורנים כתומות עם אור צהוב וגם פלפלים
ירוקים עם אורות כחולים בתוכם. חלק מהעלים נדלקו בצבע רגיל של
אור צהוב ומסביב לעגלה כולה דלקו אורות קטנים. מאחור, נדלק אור
אחד אדום קטן, ואת הספינה בקושי ראו עכשיו. היינו רק אנחנו
מקדימה, חור שחור מלא באורות צבעוניים עם סוף אדום.
השמים היו בהירים וחלקים, ורק חצי ירח עם כמה כוכבים לידו היו
כל מה שאפשר היה לראות.
"דיו!" מושיקו צעק על הסוס שהתחיל ממש להזיע וניסה ללכת יותר
לאט. "דיו!" הוא צעק ואחר כך הצליף בו בשוט. תפסתי לו את היד
והסתכלתי לו ישר בעיניים. "מושיקו, אמרתי, אל תהרוג אותו,
בסדר? אנחנו נגיע בסוף, יש עוד שעתיים עד שהוא נוחת", אמרתי.
מושיקו הסתכל עליי וחייך. "אז אתה בא, נכון?" "כן", אמרתי,
"אני בא, כבר הבנתי לאן אנחנו נוסעים ואפילו כבר הייתי שם
פעם."

נשענתי לאחור עם שלום וכנראה שנרדמתי ביחד אתו. כשהתעוררתי כבר
היינו מאוד קרובים לשדה התעופה, ונראה לי שעבר המון זמן כי
החושך נהיה כבד יותר משהיה לפני כן.
הסוס הזיע לגמרי ונראה גמור ורק מושיקו נראה אותו הדבר, יושב
על המושב ומצליף עם השוט באוויר, ערני לגמרי.
"אנחנו תכף שם", הוא אמר, ושלום שבינתיים כבר התעורר לא בכה,
כאילו הבין שאסור לו להפריע. הוא רק עשה קולות של ילד קטן
שמדבר בשפה משל עצמו והסתכל על מושיקו שחייך אליו וליטף אותו.
אף מטוס לא היה בשמים ומושיקו אמר שסגרו את השמים לכבוד סאדאת.
זה אומר שכולם צריכים לחכות באוויר עד שהוא הולך. הוא קרא על
זה פעם בספר. הסוס נראה כבר די גמור והלך לאט מאוד. מושיקו
הפסיק להצליף בו לגמרי. כנראה הבין לבד שזה לא יעבוד.
מרחוק היו המון אורות מסנוורים שהתקרבו לכיוון שלנו ולא יכולנו
לדעת מה זה בדיוק. מושיקו לחש לסוס משהו והסוס התחיל לרוץ
באורח נס עוד פעם למרות שהיה נדמה שנגמר לו הכוח.
האורות מסביב התקרבו ויכולנו לראות שהם הגיעו מאופנועים של
שוטרים, שהתחילו לצעוק לכיוון שלנו. באמצע היה אוטו שחור ארוך
וגדול כמו בסרט "קוני למל בניו יורק".
כל האופנועים נעצרו מסביבנו ושוטר ענק אחד ירד מהאופנוע שלו
ובא אל מושיקו. "ילד, מה אתה עושה פה על הכביש בשעה כזאת?"
השוטר נראה מעט מודאג.
"אני נוסע לפגוש את סאדאת כי אני צריך לדבר אתו", אמר מושיקו.
אפשר היה לראות שהשוטרים היו מבולבלים לגמרי ולא ידעו כל כך מה
לענות למושיקו. מכשיר הקשר של השוטר התחיל לצפצף והוא אמר
לתוכו: "כן?" "אחת, אחת מפיקוח, מה לעזאזל קורה שם, עבור?"
נשמע מהקופסה קול. "שום דבר, יש פה כמה ילדים עם עגלה וסוס."
"בדקת את העגלה?" "כן", אמר השוטר "הכול נראה תקין, רק שני
ילדים. עבור, פיקוח."
"אין שום דבר חשוד על העגלה, רק מודל של ספינה ישנה שכתוב עליה
'אילת'", אמר השוטר וחייך אל שלום וצבט לו בלחי. שלום חייך
אליו בחזרה וצחק. "ומי אתה?" שאל אותי השוטר.
"אני סתם אבנר, חבר של מושיקו", אמרתי. "וזה שלום החצי אח שלו.
באנו אתו יחד", אמרתי. לא ידעתי מה בדיוק אני צריך להגיד ולא
היה לי ברור אם אנחנו אשמים במשהו.
המון מכוניות התחילו להגיע ולהקיף אותנו, ומתוכן יצאו חיילים
עם רובים וכיוונו אותם אלינו. מכשיר הקשר של השוטר התחיל לדבר
בערבית, ושלום, במקום לפחד, התחיל לצחוק ולמחוא כפיים. פתאום
עלה מושיקו על המאחורה של העגלה נעמד ליד הדגם של האונייה עם
המקל שעליו היו תלוי דגל ישראל, והדגל השני שקודם היה מסובך
נפרש לפתע ברוח והתנופף בחוזקה. זה היה דגל מצרים. מושיקו
התחיל לצעוק: "אני מושיקו וזה החצי אח שלי שלום וגם חבר שלי
אבנר. אנחנו נסענו לכאן כי אנחנו צריכים לדבר עם הנשיא סאדאת
שהגיע לכאן לעשות שלום ויש לנו משהו מאוד חשוב לשאול אותו בקשר
לאבא שלי שמת בגללו במלחמת יום כיפור. וזאת האונייה שאבא שלי
בנה לפני שהוא מת והוא היה בחיל הים ומת על אוניה אחרת בכלל!"
כל החיילים הסתכלו על מושיקו ואני הייתי מוכן להישבע שאפילו
השוטר מספר אחד התרגש מאוד.
היה עוד רגע של שקט באוויר ואחר כך נשמעו קולות בערבית,
באנגלית וגם בעברית מכל מכשירי הקשר של החיילים והשוטרים
שהקיפו אותנו. אחרי חמש דקות שבהן ניסו להוריד את מושיקו
מהעגלה, אבל הוא לא נתן והתחיל להצליף בשוט מסביבו כמו משוגע,
נפתחה לפתע הדלת של הלימוזינה השחורה ומתוכה יצאו שלושה אנשים
עם משקפי שמש שחורים.
מאחוריהם היה עוד איש אחד שאי אפשר היה לראות אותו בכלל, רק את
הרגליים שלו, וכולם ביחד התחילו להתקרב לעגלה.
השוטרים התחילו לרוץ כמו משוגעים והחיילים הלכו אחורה והסתכלו
על השדה הריק כאילו יש שם משהו שהם צריכים להילחם בו.
האנשים עם המשקפיים התקרבו עד אלינו, ורק אז זזו פתאום לאחור.
האיש הקטן שקודם אי אפשר היה לראות אותו התקרב עד לעגלה. הפנים
שלו היו כהות והוא ניגש אל שלום וליטף אותו בשערות של הראש.
זה היה הנשיא אנואר סאדאת. הוא היה יותר קטן ממה שנראה
בטלוויזיה והיה לו חיוך גדול עם שיניים לבנות. הוא המשיך ללכת
אל החלק האחורי של העגלה ומושיקו התקרב אליו בינתיים והתיישב
על הצד של העגלה.
"שלום", הוא אמר.
"סאלאם", אמר לו סאדאת בחזרה ואז הסתובב לשוטר ואמר לו משפט
בערבית. השוטר הסתובב אל מושיקו ואמר: "הראיס מבקש לברך אותך
בשם ארצו והוא גם שואל באיזה כיתה אתה."
"כיתה ה' שנייה", ענה מושיקו בלי להתבלבל. השוטר הסתכל על
הנשיא שממש התרגש ואמר לו "כיתה ה'" בערבית כנראה. סאדאת חייך,
צחק ואמר לו עוד משהו. "הראיס חושב שאתה ילד מאוד אמיץ שהגעת
עד לכאן בשביל לדבר אתו", אמר השוטר.
"אני לא אמיץ אבל אני רוצה לשאול אותו משהו חשוב בקשר לאבא שלי
שמת בשמירה על אונייה של תובלה במלחמה. אם הוא יודע אולי איפה
הוא היום ולמה יורים על אנשים ששומרים על אוניות שרק מסיעות
דברים ואין להן תותחים?" השוטר חשב לרגע והסתובב אל הנשיא.
השוטר אמר הכול לנשיא והנשיא חשב לרגע ואז ענה. השוטר תרגם:
"הוא מצטער על זה שאבא שלך מת והוא לא יודע איפה הוא עכשיו.
הוא בטוח שהוא בשמים עם כל החיילים של ישראל ומצרים ביחד, מחכה
לשלום כמו כולם בשתי המדינות. במלחמה צריך לעשות לפעמים דברים
שאין להם הסבר טוב במיוחד, אבל אולי יום אחד לא יהיה בהם יותר
צורך. הוא מאחל לך חיים ארוכים וטובים בעולם טוב יותר ומזמין
אותך לבוא לבקר במצרים כשתגדל."
מושיקו הסתכל על השוטר ואחר כך על סאדאת ולא אמר כלום. רק דמעה
אחת גדולה זלגה לו על הלחי ולפני שהספיק להושיט את היד ולנגב
אותה, הוציא הראיס מטפחת לבנה מכיס החליפה וניגב את הדמעות של
מושיקו. סאדאת חייך שוב ופתאום חיבק את מושיקו חזק. יכולתי
לשמוע שמושיקו בוכה כמו תינוק אבל לא לראות.
וככה עמדנו כולם בשקט הזה בדממה ארוכה ונדמה היה לי שהנשיא
חיכה שמושיקו יפסיק לבכות ורק אז הרפה ממנו.
האורות בעגלה כבר נחלשו וחלק אפילו כבו לגמרי. הנשיא התרחק
מהעגלה וחזר למכונית השחורה. המטפחת נשארה על העגלה, ואני
לקחתי אותה ושמתי בתיק בתוך ספר תנ"ך שהיה שם.
השוטר אמר: "בואו, ילדים", ולקח את כולנו לתוך האוטו של
המשטרה. "מה יהיה עם הסוס?" מושיקו שאל. "הוא יהיה בסדר.
יחזירו אותו בחזרה", ענה השוטר. על האונייה הוא לא שאל בכלל.
הגענו בחזרה לחולון בתוך המכונית שמסביבה נסעו המון שוטרים על
אופנועים עם סירנות ואורות אדומים מהבהבים.
נראה היה שכל הרחוב המתין לנו למטה.
כולם כבר ידעו שנעלמנו, ומרגלית ואריה הסתובבו למטה ועישנו
סיגריה אחרי סיגריה. מישהו אמר: "תביאו לה מים, תקראו
לאמבולנס." אבל היא רק בכתה ובכתה ואמרה: "איפה הילד שלי? איפה
הילד שלי?"
הסתכלתי עליה וראיתי שבכמה שעות שלא היינו היא הפכה להיות
בלונדינית. לידה עמדה שוטרת שמנה שניסתה להרגיע אותה, ובדיוק
לידן נעצרנו. שוטר מספר אחד ירד מהאופנוע ופתח לנו את הדלת.
מרגלית תפסה את שלום ולקחה לי אותו מהידיים חזק כל כך שהוא
התחיל לבכות. זאת הייתה הפעם הראשונה ששלום בכה בכל הערב הארוך
הזה שעכשיו כבר ראו שהוא כמעט בוקר. היא שמה את שלום על הידיים
של אבא שלו, אבל הוא רק התחיל לצרוח עוד יותר.
אחר כך היא התקרבה למושיקו וחיבקה אותו חזק. התרחקה קצת ונתנה
לו סטירה ואז שוב חיבקה אותו, וככה בלי להגיד כלום על מה
שעשינו, היא שוב התחילה לבכות.
"טוב, ילדים, תשמרו על עצמכם, אנחנו זזים. אתם בטוחים שלא
שכחתם כלום באוטו?" שאל השוטר. אבל כולם כבר היו רחוקים ולא
שמעו כלום. הם היו בתוך המכונית שלקחה אותם לבית החדש שלהם.
השוטרת השמנה התקרבה אליי ואמרה: "קח. זה התיק שלך, לא?" ונתנה
לי את תיק בית הספר.
אבא ואימא שלי הסתכלו עליי ואני ידעתי שאני אחטוף. אבל במקום
זה אימא רק החזיקה לי את היד חזק ואבא לקח את תיק בית הספר
והוריד לי אותו מהגב. הכתפיים שלי ממש שרפו, והבנתי כמה ארוך
היה בעצם היום הזה.
למחרת בבית הספר היה יום ממש רגיל, אבל לי נתנו להישאר בבית
כאילו שהייתי חולה והלכתי רק יום אחרי זה.
כשבאתי מחרתיים, כולם כבר ידעו על זה שברחנו אבל לא שמעו בכלל
על הסיפור עם סאדאת. אני לא אמרתי כלום כי ידעתי שאף אחד לא
יאמין. בעיתון לא היה רשום על זה כלום ולא היו תמונות שלנו
אתו, רק תמונה גדולה של גולדה שלחצה לסאדאת את היד. המורה אמרה
שזו תמונה חשובה ושהיא מסמלת פיוס בין שני העמים. "שימו לב, גם
האויבים הגדולים ביותר יכולים להתפייס. גולדה וסאדאת שנלחמו
איש ברעהו לוחצים ידיים כעת. זוהי תמונה היסטורית מרגע
היסטורי", אמרה המורה ושיחקה לעצמה בשערות בפן שעשתה לעצמה
ושכחה אותנו לרגע. "אבנר, ביקשתי לבוא בלבוש חגיגי לכבוד
האירוע, אני לא רואה שאתה לבוש חגיגי", אמרה. בהפסקה ראינו
אותה עומדת ליד מנהל בית הספר וצועקת ומשתמשת בידיים שלה.
מישהו אמר ששמע אותה אומרת לו שזה לא עניינו איך היא מתלבשת
ושהמנהל אמר שפה זה בית ספר ולא בית זונות. ואני חושב שלא כל
האויבים מתפייסים לפעמים. המורה עזבה אחר כך את בית הספר ואמרו
שגם היא נסעה ללוס אנג'לס, כמו המשפחה של חיליק, אבל לא בשביל
השקט ובשביל המכונית הגדולות אלא בשביל להיות שחקנית מפורסמת
שעושה כל הזמן פן ויכולה להתלבש איך שבא לה.
מאז המקרה של סאדאת לא ראיתי את מושיקו הרבה פעמים. דיברתי אתו
בטלפון פה ושם. הוא עבר לגור בכפר סבא. בפעם האחרונה שדיברתי
אתו הוא אמר לי שנולדה לו חצי אחות וכולם גרים יחד. הוא גם אמר
לי שאימא שלו לא הסכימה יותר שהוא יישאר לגור בפנימייה,
ושלאריה הבוס לא הייתה ברירה והוא היה חייב להסכים. מושיקו אמר
שמבחינתו זה בסדר, ושאף פעם לא השתגע במיוחד על חקלאות.
על הבית שלהם בשכונה בחולון בנו בניין עם ארבע קומות ומעלית,
זה היה הבניין הראשון בשכונה, שהיו לו גם ארבע קומות וגם
מעלית. אנחנו היינו הראשונים שעברנו לגור בו. אבל גרנו בקומה
ראשונה ולא היינו צריכים את המעלית. עלינו ברגל כמו מקודם
כשגרנו בקומה רביעית רק שזה לקח הרבה פחות זמן.
אני לא יודע איך ולמה, אבל כשחזרנו לבית הספר מהחופש הגדול,
האונייה של אברהם, אבא של מושיקו, עמדה באמצע החצר ליד העמוד
עם הדגל. מאז צובעים אותה פעם בשנה והיא נשארת ככה כמו חדשה.
אפילו שמו לידה שלט קטן והיה רשום בו "לזכרו".
בכל פעם לקראת סוף החופש הגדול, היינו נפגשים ב"בריכת
הניצחון". מושיקו היה מגיע לבד באוטובוס עם החצי אח שלו שלום
שכבר למד לשחות והיינו נשארים בבריכה מהבוקר עד שהיו מכריחים
אותנו ללכת בערב כשהייתה מגיעה השעה לסגור אותה. פעם אחת אמר
לי מושיקו שכשיגדל, הוא מתכנן לבקר את סאדאת בארמון הנשיאותי
שלו.
אבל מושיקו לא הספיק לנסוע לבקר את סאדאת גם כשהשלום הגיע.
מישהו הרג בירייה את סאדאת ואת החלום של מושיקו לבקר אצלו
במצרים. השלום נשאר בלי סאדאת, ו"בלי החיוך שלו", אמרה אימא
שלי, ואנחנו הפסקנו לדבר עליו. השנים עברו ולא זכרנו יותר את
כל הפרטים של כל מה שקרה. גם לא יכולנו להשוות אותם יותר,
מכיוון שמעולם לא נפגשנו יותר בקיץ. מישהו הפך את "בריכת
הניצחון" לקאנטרי, זה הפסיק להיות מקום ציבורי. ואנחנו לא
התראינו מאז.