אני אסע דרומה אחרי שכל זה יסתיים
ואעשה שוב את המסע
אל הר כרבולת;
היכן שהמכתש גדול דיו כדי לקבור בו
ואנסה לראות מרום גובהו של הרכס הצר, את
מה שיהיה לראות, ולו גם
אינו מה שאיבדתי.

נהג אוטובוס אחד אולי ינעץ בי מבט כשאבקש לרדת
איפשהו בין צומת דימונה לצומת רותם,
באמצע כביש עשרים וחמש
וימלמל משהו כמו - מה, ככה לבד?
ולי יש - מים, קפה, סיגריות, מצית, מצפן צבאי אחד
שק"ש, מפה אחד-לחמישים, בחור אחד-להרבה-פחות.

בהליכה באפיק הקניוני של נחל ממשית,
אפשר לחשוב על הנבטים, שבנו את העיר
האבודה, ממנה יצאת לדרך; ועל הבריטים, שבנו פה שני סכרים.
זה לא פשוט, להיות סתם
קטן כזה בין מצוקי הכתלים,
באפיק הנחל היבש עם גרוטאות הסחף. בהמשך הכול ייפתח
משמאל - מישור ימין, חולות גרעיניים
כאן זבובים יתעללו בי, שום דבר בלתי-מוכר
ועץ שיטה בודד באפיקו אולי ילחש משהו
בתמורה לכמה אדי קפה שחור.

הלאה אל באר רטב, בריכה של מים ירוקים כחטא
ומערה שאליה באים רועים בדואים; הצל הוא בעצם
התגלמות החסד האלוהי. בהמשך שני גשרי הרכבת
הרגו את אלוהים.

סוף סוף, הפלא של החולות בשלל צבעים
שם אפשר לאסוף לך בינתיים מלוא הצנצנת
גווני מדבר שאינם אלא עור יבש וציפורניים מתות
על המפה מעל נון-גובה ארבע מאות חמישים כתוב "הסנפיר",
כי אפילו פה היה פעם ים. גם אני עליתי באש
ירידה לצורך עלייה - למלא מים בחניון אורון
ובערך עתה יהיה לילה, ומי שחונה לבד במדבר
אולי כוכבים יגלו לו מה שאין לדעת בלתם.

אבל הטיפוס!
שמתחיל עם שחר, על קו הרכס
התלול
והצר כסכין פלסים
הוא הכול
ועד לנקודה הגבוהה
שממנה אפשר לראות - - -

עדיין, יש עוד לעבור עד לנקודת הסיום בשדה בוקר
כשארד מהכרבולת בנחל עפרן תהיה כבר
שעה של בעירה; בבקעת צין, השביל נמתח
על אדמת אכזרית, לא נאמרה מילה על הצעדה המפרכת
ולא אחשוב על שום דבר
ולא אדבר עם אף אחד
עם אף אחד בכלל.

לבנון, אוגוסט 2006
תל אביב, ספטמבר 2007