הקמטים של הקשיש מלפניי היו כה עמוקים ורבים עד שעורפו נראה
כתצלום היטלי של איזור מדברי.
פעם מישהו אמר לי שכל קמט בפניו של אדם הוא עדות לתובנה שגילה
בחייו. איש גדול יושב מולי, חשבתי.
רפלקס של ההגיון שלח את ידי אל עורפי המתוח, כל כך הרבה עוד
לפניי וכמה כבר מאחוריו הרהרתי.
עצרנו בתחנה. שתי נשים בסביבות גיל הארבעים צדו את תשומת לבי
ללא כל הסבר. הן לא היו דומות כל כך בתוויהן אך הן נראו לי
אותו הדבר. הגיל, הלבוש, ארשת הפנים. כהרגלי הלא מובן, רקמתי
גם להן תאוריה - שתי חברות שפינו זמן מעבודות הבית ומהמשפחה,
נוסעות העירה לסידורים בנאליים של נשים.
ואז ראיתי אותם - את התליונים.
לשתיהן השתלשלו שרשראות זהב מצוואריהן, על אחת מהן נתלה תליון
בצורת צלב ועל השנייה נתלתה חמסה.
מיד קרסה במוחי התיאוריה כמגדל קלפים שנחבט מרוח פרצים.
דמיינתי לעצמי מציאות אחרת, בה עדיין יכלה התיאוריה שלי
להתקיים. מציאות בלי תליונים, תפילות וצומות.
מציאות בלי בתי כנסת, כנסיות ומסגדים.
מציאות בלי אנחנו, ההם ו-הוא.
מציאות בה ההבדלים היחידים בין אדם לאדם יהיו הקמטים שעל פניו. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.