הבושה קוראת לשקר, להשלים את האמת.
פערים של נוחיות מול קרבן של כנות,
משחקים באשמה כגביע נחשק,
מבטאים עוד תדמית מהולה במיני מסכות.

חשק מריר, חולשת השתייכות,
מעוותים ברכות עוד מבט, עוד תחושה.
זאת כבר לא הבושה, זה עולו של הרגל,
שנרכש במחיר התפשרות או בגידה,
שנקנה בחסות בערת הייחוד המנצנץ מכל אדם, מכל חווה.

לידתה של הדעת קראה אל הבושה,
בהתוודעות, אולי סוררת שהתנפצה אל תודעה.
שם אינספור ניסים אנושיים, מקשטים בהדרם,
את התלם להגשמתם כמו את כלי השמדתם.
נפלאות ייחודיות טובעות בבורותן,
כל עוד אין הן חוגגות במהותן.

לידתו של עבר מקשטת עתיד,
באדוות זיכרון היא מכה .
תכלית עיוורון משקה מנוסה.
אולי בסוף הדרך נמצא,
עוד שלווה, עוד אמת
ואת מות עידן הבושה.