עברו שנים. בערך חמש. עברו בערך חמש שנים והיום מצאתי את עצמי
יושבת מתחת לבית שלך לבד עם בקבוק בירה.
אני בעוד חודש בת 20, לא דיברתי אתך על שום דבר באמת כבר כמעט
שנתיים, נראה לי. ואחרי כל מה שעברנו, עברתי, אני מוצאת את
עצמי יוצאת לטייל, הולכת לקיוסק, קונה בירה, ומחנה את הטוסיק
שלי על ספסל שפונה יש למרפסת שלך ב-1 בלילה כשברור לי שאתה
ישן.
אתה יורד למטה עם הכלב ולא מסתכל לכיוון שלי, לא מזהה אותי
מסתכלת עליך הולך, מפהק, עצבני על משהו. אתה לא יודע שאני
בצללים. ואני לא באמת רואה אותך הולך שם. לפחות לא את העצמך
שהפך להיות פנטזיה של האישיות שלך בראש שלי.
אחרי כל השנים האלה, בכל פעם שקורה לי משהו או שאני מרגישה
משהו אני רוצה שתשאל אותי מה קורה אתי, אני רוצה לבכות על הכתף
שלך, זאת שמריחה כמו מרכך כביסה וטבק תפוח.
אני רוצה לריב אתך, ואני לא יודעת לאן שאר העולם ימשיך. כל מה
שאני יודעת זה שאחרי חמש שנים אני עדיין מוצאת את עצמי מחכה
למשהו שלא יגיע, ועם חוסר ההגעה שלו השלמתי כבר לפני המון המון
זמן. אבל אני מחכה כי גם יומי יגיע, וגם זה יעבור, וגם אתה תלך
לך ממחשבותיי ישר לצלוליטיס. אתה וגם כל השאר שלא יניבו ילדים,
אתה וכל השאר שאני לא אגור אתם, אתה וכל השאר שייכנסו לי מתחת
לוורידים.
הלוואי שהיה בי הכוח להעמיד פנים. הלוואי שהיה בי הכוח לא לקחת
את הפנייה הזאת לגן הציבורי שלך. הלוואי שהיה בי הכוח להתאבל
על הנשמה שלי, אבל אין בי כלום, אין לי כלום לתת חוץ מחיוכים
מזויפים ונעים בגב.
למרות שאם מישהו יציע לי עכשיו נעים בגב, גם אם זה קצת מזויף,
אני לוקחת.