כשהערב יורד על כל מה שלא בשבילה
וכבר לא רואים את כל הרע,
היא יוצאת... יחפה...
אוחזת בשברי כוכבים ביד האחת ובסדין לבן בשנייה.
בצעדים קטנים-גדולים ובעיניים עצומות כמי שיודעת את הדרך מהרגע
שנולדה,
היא מטפסת עד לאן שהתלילות התיישרה.
היא פורשת את הסדין ומדביקה עליו את הכוכבים... אחד אחד.
אחר כך אוחזת בשני קצוותיו ומנערת, שלא יישאר לכלוך
מזה כבר יש לה בשפע.
ואז היא עפה.
בשמיים הלבנים שלה

פרפרי משי ורודים נדחקים לדפנות.
הרוח חזקה מדי...
זה יתפוצץ.
צריך לאפשר לה לפרוץ החוצה.
צריך לפתוח נתיב.

אבל אם... אם אז,
אני אשאר ריקה?