אם רק הייתי יכולה
להיעלם בסמטאות החשוכות של העיר.

אם רק הייתי יכולה להיבלע בחשכה
בלי שידע
מעניין מה הייתי מרגישה
לדעת, שאף אחד לא יודע
או חושב
או מתעניין
קצת כמו לראות את ההלוויה של עצמך.
והיא מתנוססת לי בעיניים
אנשים לא בוכים,
כל השבעה.
העיניים הירוקות שלי מבצבצות בפעם האחרונה לפני שסוגרים אותן
לנצח בחשכה.
ואולי אימא הייתה מזילה איזו דמעה
אולי אפילו אני.
סתם כדי להגיד לה שהיא זיוף אחד גדול
כל מי ששם, הוא זיוף אחד גדול.
אז גם אני יכולה לזייף
גם אני יכולה לבכות.
אפילו סתם
אפילו כשאני מתה.
ואתה מסתכל על הגוף היפה שלי
ויודע שאתה מת לתקוע אותי בפעם האחרונה
וזה קצת מצחיק,
כי אתה מבקש כמה דקות אתי לבד,
וחושב, אולי, רק אולי, אם אני אתן לה מכה
בדיוק על הלב, היא תוכל לזיין אותי, בפעם האחרונה
בדיוק כמו שאני אוהב.
אז אתה נותן, והפעם כל מה שיוצאת זאת קריצה, קריצה כזאת
מזלזלת
כזאת שאומרת שאתה כל כך פתטי, שאתה רוצה לזיין גופה.
ואני מחייכת, כי הפעם החזרתי לך.
הפעם באמת הכאבתי לך
כי אתה לא תרגיש את השפתיים שלי יותר
ולא תוכל להעביר את האצבעות על הגוף שלי.
ביקשתי שישרפו את הגופה, כדי שאני לא שוב אתן לאחרים את העונג
לאכול את הבשר שלי וליהנות ממנו
כי זאת אני החדשה.
גם אם אני מתה, אפילו מהמתים אני יכולה להחזיר כמו שצריך.
ואז את באה ואומרת שאת מצטערת, ואת אפילו בוכה, גם אם לפני שעה
ישבת בתנעמי וטחנת איזה סביח
עשית צחוקים עם החברים שלך, שפעם איכשהו היו שלי.
את בוכה וכולם מסתכלים עלייך, אז אני נועצת בך מבט
נותנת לך מכתב יפה כזה וכתוב שם שאת יכולה ללכת לעשות מה שאת
עושה תמיד, למצוץ לאיזה חרא אחד שיגמור ויהנה ואת תישארי שם
עצובה, כי שוב נתת לכל העולם, וזה יהיה בערך אותו דבר כי אחר
כך תבכי לאחרים על זה שכואב לך, בדיוק כמו שאת בוכה עליי,
דמעות ילדותיות שכאלו
ותגידי כמה אני חסרה לך
ושיכולת לעשות משהו,
ועמוק בלב תחשבי שהתאבדתי רק בשבילך
אבל את חושבת כמו ילדה בת חמש, כי את תקועה עדיין בגיל הזה.
ורוב הסיכויים שבסוף תביני
באיזה גיל שמונים, שאת כל החיים שלך חשבת על עצמך.
גם אם הראית שלא, כי פחות או יותר את כמוני, רק שאני כל כך
הרבה יותר טובה
בכלל לא ברמה שלך.
כי כזאת אני. טובה.
איכותית.
ותביני שכל החיים חיית מהצד, כמישהי שכולם מעריצים, וששונאת את
עצמה, כי ככה את.
ואז תביני למה התאבדתי.

אם רק הייתי יכולה
להיעלם בסמטאות החשוכות של העיר.