שותה קפה שחור.
רעש מתכתי ניצת, מאיר את האפלה.
סיגריה מגיעה לפילטר ונמעכת באוושה קלה אל תוך המאפרה.
קרע בספה,
ספוג מציץ מתוך הבד.
שותה עוד קפה שחור,
מציתה עוד אחת.
זמן עומד מלכת,
זמן שחולף מבלי שארגיש.
בולעת כדור להתעורר,
בולעת כדור לישון,
בולעת שני כדורים כדי להרגיש טוב עם עצמי.
מנסה להתרכז,
לא מצליחה.
שותה עוד קפה שחור.
לילה יורד מוקדם מדי ומביא אתו את יצורי הלילה.
בדידות, כעס.
מלכת הלילה והכוכבים.
פרפר עף,
נמשך אל המנורה שנדלקה מוקדם מדי,
המנורה החשופה בתקרה הלבנה,
שתקועה בין הקירות המעורטלים.
מה לעשות? מה לעשות?
שותה עוד קפה שחור.
בסוף אני אעשה סרטים,
בסוף עוד יצא ממני משהו.
מציתה עוד סיגריה,
מסתכלת על המילה הכתובה.
לאיפה נעלם הכול?
איפה אני?
לוקחת עוד כדור לריכוז.
למה אתה כל כך שונא את מי שאני?
הרי אני בדיוק כמוך,
אותן עיניים,
אותו פה,
אותו אף,
אותן אהבות,
אותן שנאות,
איפה נעלמת?
חיכיתי לך כל יום,
אבל אתה רק הלכת והתרחקת,
נסעת במכונית הגדולה והצהובה שלך.
לא הרשית לי לבכות,
לא הרשית להישבר,
אז הנה עכשיו אני שבר כלי.
ואתה?
יושב ורואה כדור-רגל בסלון העמוס לעייפה בחפצים חסרי ערך.
שותה עוד קפה שחור.
בודקת כל מילה ומילה.
איך זה תמיד מגיע אליך?
אתה כועס עליי?
טוב, גם אני עליך.
זה מפחיד אותי
שגם אני כועסת עליך
מפחדת.
מסתכלת מהחלון,
יש שם אחד שצועק על אשתו כל הזמן. למה?
מגבירה את המוזיקה, כדי לא לשמוע.
שרה לעצמי שיר.
מדברת עם האלוהים שלי.
מציתה עוד אחת.
חולמת בהקיץ.
איפה אתם?
תיקחו אותי מפה כבר,
לא יכולה יותר,
כמה מבחנים ותלאות יכולה ילדה אחת קטנה לעבור?
איפה אתה?
עם הגלימה הלבנה והכובע המחודד,
איפה אתה?
למה כל מה שיש לי את לוקחת ממני?
יוצא ממני אור סגול וסוחף - אני נסחפת.
מוזיקה בוקעת ממקום אחר.
שותה עוד קפה שחור,
בולעת עוד כדור,
רגע, בשביל מה הכדור הזה?
לא זוכרת, לא משנה.
אילו רק יכולתי להיות שקופה באמת,
להפוך לחיה,
כמו אלו שהייתי רואה רק בדמיון שלי.
אולי תרצה שאהפוך לחיה שלך?
אני ממש שקטה, באמת,
רק לפעמים יוצאת צעקה,
אבל גם אותה לא שומעים,
נשבעת - לא שומעים, לא רואים.
ממש קל.
לא צריך להאכיל, לא צריך להוציא לטיול.
כלום.
ממש קל.
תן לי להיות יצור שקוף ומוזר.
בסוף עוד יצא ממני משהו.
מה כבר יכול לקרות?
אתה אפילו לא תשים לב שאני שם.
אולי רק לפעמים תשמע את המים המורדים באסלה,
אבל לא יותר מזה.
אני חיה מופלאה
ונדירה,
אני כל כך נדירה,
שלכל אחד יש גרסה אחרת שלי,
אני כל כך נדירה שאפילו אין לי מקום.
תן לי מקום,
תן לי להיות אני,
שם. כן, שם.
אני אעמוד בשקט
ואפיץ אור שקוף ומופלא,
אעטוף את כולך,
את משמעותך,
רק תן לי מקום,
כי אני כבר לא יכולה,
זה עומד להתפוצץ,
אבל גם זה הולך להיות מאוד שקט.
אני אתפוצץ פה בפינה הלבנה והעירומה,
רק תן לי כמה רגעים,
בסדר, אני אבלע עוד כדור,
טוב, עוד אחד,
שיתאזנו לי החומרים במוח.
שנייה, דקה, יום, שבוע, חודש, שנה.
עוד רגע,
זה יסתדר.
האישיות שלי תימחק,
אני אתן לך הכול,
הכול, חוץ מאשר את עצמי.
אני לא יכולה יותר,
התפזרתי,
אבל, הנה, חזרתי.
אני שוב ישובה בפינה הריקה.
מה אתה לא רואה אותי?
כן, זה בגלל שאני כל כך נדירה.
אל תרגיש נורא,
אף אחד לא רעה, אני כבשה שחורה,
לא רואים אותי בלילה.
משלחת חיפושים מגיחה עם אורות צהובים באפלה.
איפה אני?
לא יודעת, לא יודעת, לא יודעת.
מה לעשות? מה לעשות?
התקשרת?
לא עניתי?
תכף אחזור אליך.
תן לי רק לחזור לעצמי.
רגע.
נטרפתי.
אבל רק לרגע.
חזרתי.
מה אתה לא רואה אותי?.
כן, זה בגלל שאני כל כך נדירה,
אבל אל תרגיש נורא.
אף אחד לא ראה.
מי אתה?
לא זוכרת.
מי אני? לא יודעת.
בסוף עוד יצא ממני משהו. אתה תראה.