אני לא מצליחה לכתוב. המוזה שלי טבעה. אני רוצה לצרוח. המילים
לא יוצאות לי. אין לי חיים לספר עליהם. הבפנים שלי ריק. וגם אם
לא, הוא מודע מדי. ביקורתי. חונק לי את המילים עוד לפני
בקיעתן. נכנסת ויוצאת מהמיטה. אוגוסט. קר לי מתחת לפוך. קפה
שחור בוץ מר צובע לי את הלשון. מאוורר לא משמעותי מזיז את
האוויר בבית שאני לא יוצאת מבין קירותיו כדי שלא איחנק.  יבש
לי.  אני רוצה לספר סיפורים גדולים על געגוע. על ימים וריחות
שמדביקים לאנשים את הלב. על דרכים לנסוע בהם למישהו שמחכה
ברכבות ארוכות לתוך הלילה.

אף אחד לא מחכה לי כבר זמן רב . והגעגוע שלי ישן שינה עמוקה
מבקש סיגריה בסיגריה. מכרסם אותי מבפנים. נהיה לי געגוע עצלן.
מכור. שום דבר לא זז בתוכו. אני אשכב על הרצפה המלוכלכת שערות
של חתול, ארקע ברגליים כמו שהייתי קטנה ,אז הדברים הגיעו אלי
באורח פתע. מקסימום יזוז לי קצת דם בגוף ואני אתחמם. אולי אני
אעשה טיול קטן החוצה. אסתכל בצמחים שהולכים ומתייבשים לי
ואהרהר. תנועה של חתול מתפנק מחום של מדרכה אולי תביא לי געגוע
טבול בזיכרון על ימים אחרים שמשבי חום טיילו לי בבטן מפנקים.
מקסימום, אעשן סיגריה אחת בחוץ.

אני אונסת לעצמי את המילים. אף פעם לא מרוצה מהמילים שלי. כמו
שהן נולדות. הן לא מספיק יפות. חושבת. הן לא מספיק מדויקות,
אני מסמנת אותן ומוחקת, מחפשת להן תחליף. הופכת להן את הסדר.
אני משחקת בויזואליות של מילים. והסיפורים שלי מתעייפים
והולכים להם בזמן שחיכו לתורם.

אני רוצה לשרוט את עצמי עד דם. להשאיר בעור שלי סימני
ציפורניים אדומים ארוכים שימשכו את מבטי האנשים, בחורה יפה עם
מבט אבוד מכוסה שריטות אדומות עמוקות ושטפי דם כחולים סגולים
בחזה , בפנים, בצוואר. רוצה להטיח את הראש שלי בקיר עד עילפון
שיחליף את השקט הזה שבלע אותי שיענה אותי בכאב, להחליף עילפון
בקהות אני רוצה.