פרולוג

"מה היית עושה לולא ידעת שזה הוא היום האחרון בחייך?"
השאלה הזאת מוכרת לכל אחד, לפעמים נחמד להרהר בה בשיחות סלון
או אפילו בשיחות נפש על החיים שיוצא מדי פעם לעשות עם חברים.
יש כאלה שאומרים שהיו עושים את כל מה שלא העזו לעשות עד עכשיו
ומנצלים כל שנייה ביום הזה, פשוט היו מתעלמים מכל המגבלות
שעצרו אותם עד עכשיו - מגבלות ה"מה יגידויחשבו עלי" בדר"כ
מגבלות שהחברה שמה לאדם ולעיתים גם המגבלות שאדם שם לעצמו- כל
מה שעלול לערער את הדימוי העצמי שלי או איך אני תופס את עצמי
בעיני עצמי. מצד שני, יש את האנשים שלא היו מוותרים על שגרת
יומם בכזאת קלות- וסביר להניח שהיו עושים כל מה שעשו באותו
יום- רק שהיו מוסיפים קצת יותר משמעות ותוכן ליום הזה- אם
בלהגיד כמה אני אוהב אותך, אתגעגע אלייך, את תהיי חסרה לי
לאהובת לבם- משפטים שלצערנו זוכרים להגיד רק שמתחילים להכיר
בערך של הרגשות האלה- וזה קורה בדר"כ כשדברים אלה הופכים להיות
לא מובנים מאליהם, ואם בלעשות כל דבר שעושים בכל הריכוז
וההשקעה שאפשר לתת למעשים האלה. ומצד שלישי (להרבה מצבים בחיים
בדר"כ יש רק שני צדדים- אבל ברור הדבר שכהדברים הופכים מורכבים
יותר- כמו למשל לדעת על כך שזה הוא היום האחרון בחייך- יש הרבה
יותר משני צדדים לדבר) יהיו האנשים שישחזרו את עברם וינסו
לשאוב כל פיסת נוסטלגיה אפשרית מהזכרונות במהלך חייהם, לרוב
האנשים זה קורה בזקנותם- כשאדם יודע שהוא הולך למות, אין טעם
בלשמור את ההתרפקות על משכנות העבר לעתיד הרחוק רחוק כי כבר לא
יהיה כזה. מצד רביעי (או אולי עדיף לומר היבט) יהיו האנשים
שיבצעו פעולה אחת אך היא יכולה להיות המשמעותית ביותר עבורם-
יכתבו. וגם לפעולה זאת במצב כזה מספר היבטים- האם יכתבו את על
כל אשר על לבם ויתנו לעולם את משנתם לפני מותם (אם יש כזאת) או
אם יכתבו את זכרונותיהם, יתנו לחווית שעברו להפוך למילים
ומשפטים, וישמרו את חייהם בנצחו של עולם הכתוב- שחור על גבי
לבן.
פתאום הוא עצר, חשב לעצמו שלא ירצה לבזבז את יומו האחרון
בתהיות על מה אנשים יעשו ביומם האחרון.
הוא צחק , מופתע מפאת הידע שלו על אפשרויות שעומדות בפני אנשים
לפני מותם. בתור בן אדם שלא ממש חשב על המוות או על ימיו
האחרונים במהלך חייב, היה לו הרבה מה להגיד על אלה. חשב לעצמו
בגיחוך שאם היה ממשיך לחיות אחרי היום, אולי יכול היה להפוך
למרצה בלימודי רוח כלשהם- "היום שלפני המוות", כך היה קורא
להרצאתו.
כל המחשבות האלה ריחפו להן בראשו בזמן שישב על  ערימת חציר,
מביט בזריחה האחרונה שיראה בחייו. פתאום הבין, שכל מה שהוא
עושה היום יהיה בפעם האחרונה, תמיד הדהדו לו בראשו המחשבות על
הדברים שמסבים לו אושר, מין רגעים קטנים כאלה שמעניקים משמעות
לחיים ויוצרים ניצוצות של שמחה. בין רגע קפץ מן החציר, ללא
היסוס החליט שהוא יוצא למסע, מסע של יום אחד שאותו ימלא בכל
הרגעים בחייו שהצליחו לגרום לו לאושר. ולא, החליט, לא יעשה זאת
דרך התרפקות על רגעים אלה, על תהליך של הזכרות בהם וכמה היו
נעימים לו אלא בדיוק להיפך- יחיה אותם מחדש, יביא אותם על
עצמו, עכשיו, בהווה, וינק מהם את מלוא המשמעות שהם ממלאים
עבורו.  
כי כל סיטואציה שהתרחשה בעבר יכולה או אכן תתרחש גם בעתיד- ואם
עכשיו- כמו כל אדם- הוא חי בהווה אז למה לא להביא את העתיד כבר
עכשיו? שמח מההארה שכרגע התגלתה בתוכו רץ לכיוון ביתו, חיוך
עוטר את פניו, להתחיל את המסע.