אנשים מתקיימים בעולם הזה בבועה משל עצמם, בעולם משלהם. אין
לאף אחד כאן עולם משותף עם רעהו. אז בעצם איננו גרים באותו
העולם. כולם מחליטים לעצמם מה הם, מי הם, עד כמה הם... הם לא
מבינים שלרע שלו, גם כן יש עולם. עולם עשיר, יפיפה וצבעוני
שמנוהל על פי ידיו. עולם שבו הוא חיי גם אחרי מותו. הוא בונה,
משנה, הורס את עולמו. לפעמים בגלל מטאורים מבחוץ עולם זה נהרס
אך לאותו האדם יש עדיין תשתיות שלא יהרסו לעולם, לא משנה מה
יקרה. עם זאת, קשה מאוד לשחזר ולתקן את כל הנזק, לנקות את כל
הרסיסים, לתפור את הפצעים לעצמך, פצעים שנראים כאילו לא יאחו
לעולם ועד.  
אך עם זאת, לכולם יש רגע משותף- רגע בו הכל כואב ובו אתה נלאה
ועייף. רגע בו הכל נראה כמו סרט שבויים רע, סרט שהיית מת לצאת
ממנו. אבל לא, באותו סרט מלחמה בו אתה משחק בעל כורך, אתה חייב
לשתף פעולה עם החיים. באותו הסרט אתה צריך לקחת אחריות על
עצמך, על הכישלונות האסטרטגיים שלך, על ההצלחות והקרבות
המסחררים שלך. לצאת לחזית ולהמשיך להלחם. להלחם ולהלחם ובדרך
ליפול ולקום, פעם אחר פעם. אך בין אותם הרגעים, אתה תמיד מחפש
דקת דממה בה אף תרועה צורמת לא תקרא לך לצאת לשדה המוקשים שבו
אתה נאלץ להלחם. אבל דקות אלו מעטות כל-כך... עד שלרגע אתה
רוצה לצאת, לצאת מהתמונה, מהסרט, מהחיים...
כי הכל כ"כ חלוד, צפוי, כמוש, מרוחק...עד שאין שום רצון להיות
פה, ליד אותם האנשים האטומים לובשי האוזניות אטומות הקול
ששומעים רק את עצמם, רק את עצמם. אתה צורח להם במלוא הגרון עד
שהוא צורב, אך הם לא שומעים כלום. הם רואים בך זמזום מטריד ולא
חשוב של זבוב אשפה שמתלונן כל הזמן על זה שהזבל שלו מסריח
מידי. "החיים הם לא ממתק", הם אומרים בביטחון לעצמם ולך,
ולוקחים במלוא חופן הידיים ממתקים ושוקולדים דביקים ונמסים.
ולך בא להקיא.
אבל לכולם עולם שונה, אחר. אולי אתה רומס את עולמם? אולי גם
אתה אוטם את אוזניך חזק- חזק כדי לא לשמוע כלום, כדי לא להרגיש
אשם על כך שלא אכפת לך? על כך שמצידך הם פשוט יכולים לקחת ממתק
יד שנייה ממך, רק כדי שאתה לא תרגיש אשם?

אם לא אז כנראה אתה חייזר, מישהו מעולם אחר, לא מעולמי.